במקום שהרצאיונל והרגש נפגשים

כשאני מביט באנשים אני רואה את עצמי בהם - לפעמים אני רואה אנשים אחרים באנשים שמולי. הכל מחובר ולא מקושר למול עיניי. אני מרגיש שאני רוצה לעוף בימים מסוימים בימים קצת פחות טובים. אני מוצא את עצמי מייחל לפעמים שיבינו אותי - מייחל שיראו אותי כמו שאני. אני רוצה לצעוק ולצרוח עד שמיתרי הקול שלי יקרעו ואפרוט עליהם כמו מיתרי גיטרה. אני מתגעגע לתקופה שבה יכלתי להיות יותר אני ויותר להרגיש. בלילות ובערבים נעימים ולא קרים במיוחד אני מוצא את עצמי מביט מהחלון או מתיישב על ספסל עץ ומביט על העולם. על כל הרעש והתזוזה שאנו בתור יצורים חיים עושים.

זה קצת כואב להבין שאתה לא יודע כלום על העולם. זה קצת כואב שהכאב הזה מתפשט בתוך ליבך כמו חלל שרק רוצה לגדול מבפנים הלב. להבין שאתה לבד. להבין שאולי איבדת את הדבר החשוב ביותר שלך - אותך. להבין שהאדם היחיד שאהב אותך אבד גם ושלא תוכלו להיות יותר ביחד. אני מתגעגע לכל כך הרבה תקופות. מייחל לכל כך הרבה דברים לחזור לקדמותם. כשאני רוקד הכל נעלם. כשאני רוקד כשאני שר מנגן הכל נעלם. זה אני מראה לעולם את מי שאני. זה פשוט אני. ולא אני שמישהו אחר שמזכיר אותי. אני מיוחד. אולי קצת דפוק. אולי קצת עם בעיות. אבל זה מי שאני ואני מיוחד.

לפעמים כשאני שוכב בלילה - אני חושב על כמה שאני רוצה להיות...

מחול תמיד היה חלק ממני בין אם זה ריקוד היפ הופ או סטפס או מה שזה לא יהיה הכל פשוט מדבר אליי. זה כמו להתבטאות בצורה הטובה ביותר שאני מכיר יותר ממילים ויותר מכתיבה - יותר מהכל. כשאני רוקד אני מישהו אחר - אני משהו אחר. אני במרכז - בעצם זה רק אני לבד. מוזיקה ומחול כנראה שאלו הדברים שהכי מגדירים את מי שאני - יותר מהכל. אני חושב שאני מתחיל להבין יותר את מי שאני. נרשמתי לשיעורי היפ הופ וברייקדאנס ונראה אולי גם מודרני יהיה. אני לא יכול להפסיק לרקוד- ברגע שהשתחררתי - אני פשוט לא מסוגל להפסיק. זה כמו השפה הראשונה שלי, הדיבור נדחק לשפה השנייה.

אני מרגיש אחרת , איזשהי התרגשות מסוימת מחלל הבטן כלפי כל בגוף. אני מרגיש טוב.

מחר- מתחילים להיות במוקד סיימתי את הקורס. שיהיה בהצלחה.

אתם לא מכירים אותי, וסביר להניח שאף פעם לא תכירו. אני יכול להיות הנער עם השיער השטני והבגדים השחורים שעבר מולכם היום ברחוב, בדיוק כשהייתם בדרך חזרה הבייתה מההעבודה או מהלימודים. או שאולי אני יכול להיות אותו חבר שלכם מהעבודה זה שכל הזמן גדוש באנרגיות וצוחק ומצחיק את כולם. אתם לא תכירו אותי גם אז. לא, לא בגלל שאני לא רוצה, אלא בגלל שלאנשים נוח לשים תווית לפי הרושם הראשוני שהם מקבלים מאותו אדם. הרבה מאד אנשים חושבים שהם יודעים מי אני ומכירים אותי אך בפועל ההפך הוא הנכון, אני לא מתיימר להיות מישהו או משהו חשוב חלילה, אני מתיימר להיות משהו אחר ממה שאתם חושבים ויודעים.

תמיד תייגתם אותי בתור הילד הקטן, בתור הג'וקר של אותה קבוצה שבה הייתי , אף פעם לא חשבתם או הנחתם אפילו לרגע שמעבר לבדיחות ביומיום ולשיחות השטחיות משהו יש בנאדם מולכם. תמיד חשבתם עליי בתור הג'וקר, אף פעם לא באמת ניסיתם להכיר אותי. זה קצת עצוב ואירוני שאפילו נקשרתי אליכם בהתחלה. כמה שהעולם מצחיק. אתם מתרחקים ממני מעצם היותי קצת מוזר, אתם מציינים בפניי את העובדות האלה מבלי לחשוב על איך שאני אמור להרגיש. אתם עוד שאולים אותי בספק עצבים ספק לעג: " מה אתה רוצה מהחיים שלי?!". אני לא מי שאתם רואים. אני לא סתם ילד בן 21, אני לא אלעד, או יואב או גו'קר ולא שפן שתוכלו להוציא מהכובע. יש לי שם, ויש לי הרבה רבדים ושכבות באישיות שלי. למשל, אני עשוי להיראות לכם נורא שטחי בעוד שמבפנים אני הבנאדם הכי עמוק ופחות רדוד שיכול להיות. אני כועס על עצמי שוויתרתי לעצמי היום ושהתחררתי מהקורס מוקדם יותר, אבל אתם יודעים משהו - מחר יום חדש וימים חדשים הם ימים נקיים וחלקים. מחר הולך להיות טוב יותר- רק בגלל שאני לא נשאב לרגשות השלישליים שבכל כוחם מנסים למשוך אותי אל הרצפה. רק בגלל שאני סוף סוף נלחם.

אתם לא מכירים אותי - אבל לי מספיק רק מבט אחד עליכם ואני יודע הכל. סביר להניח שגם אף פעם לא תכירו ותדעו מי אני באמת.