במקום שהרצאיונל והרגש נפגשים

כדי להבין בעצם איך לקרוא אנשים ואיך להיות חדים נורא, הצעד הראשון שצריך לעשות הוא למחוק את כל מה ששמעתם או יודעים על שפת גוף. זה דבר ראשון שיבטיח את ההצלחה שלכם. למה אני אומר למחוק? כי ברגע שאתה שומע מיתוסים כדוגמת אנשים שלא מסתכלים לך בעיניים הם משקרים - שזה לא נכון- מה שאתה לומד מתנגש לך עם אותו מיתוס. מה גם הקריאה והמסקנות שינבעו בתוצאה מטעות זאת בעצם לא תהיה נכונה והסבירות לטעות תהיה יותר גדולה. אנחנו גם רוצים להימנע מטעויות אוטלו. מה זה אומר טעויות אוטלו?

אוטלו גילה שאשתו שוכבת עם מישהו אחר והוא רצח את אותו המאהב לאחר מכן הוא התעמת מול אשתו ואמר לה שהוא רצח את המאהב שלה שהוא כאן כדי לרצוח אותה. אשתו כמובן, פחדה, אך מה שאוטלו לא ממש הבין הוא מאיפה הפחד בא. הוא חשב שהפחד בא כתוצאה מכך שאשתו התגלתה בוגדת בו. אבל למעשה אשתו פחדה לחייה. יש עוד הרבה סוגי טעויות שאנחנו צריכים להימנע מהן לפני שבאמת נצליח לקרוא בנאדם כמו שצריך. זה אולי נשמע קל אבל שוב - כמו שהמילים הן לא באמת מה שהמילים מספרות כך גם שפת הגוף. תחשבו על כל המערכת הלא מילולית בתור משואה עם מספר נעלמים. אנחנו לא יכולים לפתור את המשוואה אם יש לנו רק נעלם אחד - משמע אנחנו צריכים למצוא את הנעלמים בכדי להבין ולהגיע לפיתרון שמבקרה שלנו זה הקריאה הנכונה.

עד שנת 1953 מרבית האנשים בכלל לא שמו לב לשפה הלא מילולית - מה גם שתקופות המאה ה19 היו תקופות של עוצר במשפטים וחשיפת הרגשות לעומת היום. הבנאדם הראשון ששם לב לכך שבעצם בני אדם משתמשים גם בשפה הלא מילולית הוא היה לא אחר מצא'רלס דארווין. הוא שם לב לכך שחתולים כאשר הם מפחדים העיניים שלך גדלות והנחיריים שלהם גדלים. הוא שם לב להבעות הפנים שמאד מאד דומות גם לבני אדם. כמובן שדארווין הוא לא היה הראשון ששם לב לחשיבות שפת הגוף. הראשון היה כמה מאות לפניו - הלא הוא לאונרדו דה ו'ינצ'י ביצירתו המפורסמת מכל - המונה ליזה.

כדי להבין איך לקרוא אנשים אתה קודם כל צריך להבין את השפת גוף שלך{אנחנו ניגע בהבעות פנים בשלב יותר מאוחר}- ברגע שתבין את התנועות שלך אתה תבין את האחר בצורה יותר ברורה.

מערכת התקשורת הלא ורבלית מורכבת מ5 תחומים :

* מחוות- זה אומרת תנועות הידיים.

* סמלים - כדוגמת משיכת הכתפיים שאומרת " אין לי שמץ ש מושג" , או סימן הניצחון ששוב גם העניין התרבותי נכנס לנו לכאן.

* הבעות פנים - לכל בנאדם יש את אותם שרירים בפנים ואותם שרירים בפנים מייצגים 7 רגשות אוניברסליות לכל העולם.

* תנוחות - ישיבה, עמידה, שכיבה וכו'.

* מתארים - שואלים אותך כמה גדול היה הדג שדגת - ואתה תוחם את גודלו של הדג דרך הידיים שלך באוויר.

בתור אנשים שרוצים לפתח את החושים שלהם אתם צריכים להבין את היסודות ואתם צריכים להבין איך אתם מתנהגים. שלב ראשון בכדי לפתח את המיומנות הזאת היא שימו לב לתנועות שלכם. תלמדו את עצמכם.

אחרי כמה פוסטים פה אני יכול להבטיח שאתם תצליחו בדייטים, ראיונות עבודה, מכירה וקנייה ובעוד הרבה סיטואציות בחיים שלכם.

הפרצוף האנושי הוא כמו פאזל למתבונן מהצד. אתה מסתכל על אדם שמדבר איתך וההבעות פנים המהירות והמגוונות שלו משאירות אותך המום. אתה לא יודע בעצם מאיפה להתחיל. מה כל הבעת פנים אומרת. אתה מוצא את עצמך לא מצליח לפרק או להבין את השרירים שיש בפנים. הפרצוף האנושי לא סתם כמו המוח תופס את ההגדרה - בתור המערכת המורכבת ביותר שאנו יודעים עליה ממש מעט. אל תבינו אותי לא נכון - הפרצוף האנושי מסוגל ליצור עד 10000 הבעות פנים שונות! כמובן שאת כולן לא נזכיר פה וגם רובן לא כל כך הכרחיות בכדי להבין את האדם שממול. חלק מאותן אלפי הבעות פנים הם אופיניות ויחודיות לאותה תרבות. למשל - ביפן אנשים נמנעים מיצירת קשר עין בעוד שבארצות המערב זה נחשב כעלבון.

לפני שאני אתחיל ללמד ולכתוב על איך קוראים אנשים לפי הבעות פנים - שאגב המדע שמאחורי הבעות פנים הוא מדעי וודאי, ואיך קוראים אנשים לפי שפת הגוף. בנוסף אני גם אעלה חומרים שלקוחים מאתרים אחרים- וגם מתייחסים לקול. לעוצמת הקול, לטונים, לעצירות ולמנעד הקולי שבעצם גם הם יכולים לבגוד באדם שלא לגמרי אמיתי.

הדבר הראשון שצריך לעשות לפני שבעצם אנחנו מגיעים לנקודה שבה אני אעלה חומרים ותמונות של כל מיני תנועות גוף ופנים שונות- זה למחוק את כל המיתוסים ואת כל מה שידעתם על השפה הלא ורבלית. אנחנו מתחילים מאפס. אחרי שתעשו את הדבר הזה יהיה לכם קל הרבה יותר ללמוד וליישם את הדברים שיפורסמו כאן שיכולים לעזור לכם בחיים הפרטיים והמקצועיים.

נבטל כמה מיתוסים שרצים בהקשר לאנשים שמשקרים.

אדם שמשקר לא בהכרח ימנע מקשר עין איתך - למעשה הסבירות שתצא היא שהוא לא ימנע מקשר עין. אנשים שמשקרים כל כך חרדים שיגלו אותם שבעצם הם חייבים לראות שהשקר שלהם נאכל על ידי האנשים שהם שיקרו להם. אבל שוב בואו לא נקפוץ למסקנות זאת רק ההתחלה.

ממחר אני אתחיל להעלות חומרים ולכתוב פוסטים הן פסיכולוגיים והן בהקשר לתקשורת הלא מדוברת שיעזרו לכם.

הנה אני מוצא את עצמי כאן שוב. אחרי שאמרתי לעצמי שאני אקח קצת מרחק מהבלוג והמחשב ואנסה לתפוס שליטה על החיים שלי - שבמידת מה מצליחה לי. זה מוזר שבסופו של דבר אני תמיד חוזר לכאן לכתוב. אני לא בטוח שאני כותב מעניין או טוב - וזה לא משנה יותר מידי- כי לפחות אני פורק את מה שיש לי על הלב. כרגע אני מנסה לתפוס שליטה על החיים שלי וזה מה שחשוב. אני יודע שאני כמעט ולא מתחבר לכןא או מגיב לבלוגים שבדרך כלל אני מגיב. פשוט - שוב השליטה זה מה שבראש שלי. אפילו שאני יודע שסביר להניח שזאת סתם אשליה לבוא ולומר אנחנו שולטים - בתור בני אדם אנחנו אפילו לא פסיק ביקום שלנו. איןן לנו שליטה בכלל על שום דבר כמעט. ואולי זה למה אנשים מנסים לתפוס את החיים בתור מובנים מאליהם כי ככה זה יותר קל ויותר פשוט. הבנאדם הממוצע משקר 3 פעמים במהלך שיחה של 10 דקות. זה הוכח מדעית על ידי מחקר שנעשה במשך 35 שנים.

אני חושב שאולי סוף סוף הבנתי מה הכישרון היחיד שלי. הכישרון הטבעי שלי שנוצר בגלל הדברים שחוויתי. קריאת אנשים. אני לא יכול להסביר את זה - אבל אני פשוט רואה הכל. זה הרי ברור שנפגעי תקיפה מינית - אונס ונפגעי אלימות פיזית והן מילולית - יפתחו את המיומנות הזאת בכדי להגן על עצמם. אולי כדי לא להרגיש חוסר אונים. אני שונא להרגיש חוסר אונים - כי אם אני ארגיש חוסר אונים משמע מה שקרה עלול לקרות בשנית ובשלישית. אני מתגעגע לתקופה שבה הייתי יותר שמח - יותר נאיבי. אני מתגעגע לתקופה שבה אני מרגיש נורמלי - אני מנסה בכל כוחי להרגיש קצת פחות סטייה מהנורמה ממה שאני כיום. ושוב לפעמים זה מצליח אבל רק במידת מה.

התפיסה שלי בנוגע לעצמי היא שאולי אני לא ראוי לטוב, שזה מה שעלה בשיחה האחרונה עם הפסיכולוגית שלי וזאת הייתה פריצת דרך יחסית, שאני רואה את עצמי בתור גוש בשר שאני מותח את הדברים המעטים החיוביים שיש לי בחיים בכדי לראות אם הם באמת יהיו שם - אני בודק אותם שהם לא איום. ולצערי לאחר הבדיקה אותם דברים מתרחקים ממני. אני לא נותן לעצמי להרגיש טוב כי אני רואה את עצמי מהעיניים של האנשים שעשו לי את מה שעשו לי.

ידעתי שזה מה שיקרה שאני אתקע עם המילים באמצע - אני פשוט לא מצליח לתפוס את המילים הנכונות שיתארו את מה שיש לי מבפנים - יכול להיות שכרגע אני מתחיל שינוי ואני לא יודע איך אני מרגיש. אולי אני צריך זמן להתרגל או שהשינוי יסתיים בכדי שאוכל לבדוק שוב ביני לבין עצמי מה הרגש אומר.

אני מנסה להיות נורמלי יותר - אבל זה קצת קשה שכל העולם מזלזל בך.

אני מוצא את עצמי לא פעם כועס על עצמי - מרגיש פגום. מרגיש לא הכי טוב. כי כולם מתקדמים ואני רק נשרך מאחור - תקוע בין משהו לבין עוד משהו ולא יכול להתקדם. אני באמת מרגיש כאילו אני אפס וחלש כי לא משנה כמה אני מנסה אני עדיין תקוע. ואני רוצה לצאת מהתקיעות הזאת ולהתקדם ואולי להיות גאה בעצמי. כי משום מה תחושת גאווה בעצמי אין לי. אתמול הייתי אצל הפסיכולוגית סיפרתי לה כל מה שעבר וקרה בשבוע האחרון - די הגענו למסקנה אחת ברורה אני לא כל כך יודע לשמור על עצמי. בנוסף - אני לא יודע מי אני או מה אני. ואני לא יודע איך להסתדר עם טוב או להתמודד עם זה ולכן אני מותח אותו עד הגבול כדי לבדוק שהוא לא יעלם. אני ממש בעל ביטחון עצמי יותר מנמוך. כשאנשים נשארים בשבילי זה לא מובן מאליו - כי תמיד אנשים ברחו ממני. תמיד אנשים התרחקו ממני וכל מה שאני רציתי זה חיבוק קצר או לפחות חיוך קטן- ואפילו את זה לא היה לי. אני מרגיש כלומניק ליד האנשים הסובבים אותי כי הם השיגו משהו - ואני? עדיין מאחור. לא מצליח אפילו לעשות צעדים. וזה מתסכל. האמת מתסכלת. אני קצת אבוד ואולי גם חסר סבלנות כי אני רוצה כבר לראות איזשהו שינוי או משהו. כי קצת נמאס לי, שאף פעם אין שינוי ואין תוצאות. שאני מרגיש " ילד " ליד כולם. כולם משיגים משהו ואני לא. אני אף פעם לא מצליח וזה מדכא נורא וגורם לך לתהות בינך לבין עצמך רק שנייה משהו בי פגום. הנה יש כאלו שכבר קונים אוטו בגיל שלי - כאלו שלומדים - כאלו שעובדים וחוסכים ועושים כיף חיים. ואני - לבד. נמאס לי להיות לבד. באמת שנמאס לי. כל מה שאי פעם רציתי זה לדבר עם מישהו ולדעת שהוא לא יברח ממני. לדעת שהוא ישאר וינסה לעזור לי להתמודד עם הבעיות וגם כשיש אנשים איתי אני תמיד מותח את הגבול - אולי בכדי לראות שבאמת הם ישארו והם משהו שמוגדר בטוב - ואולי כדי להרחיק אותם ממני כי אני לא חושב שאני ראוי לטוב. אני חושב שאני רק ראוי למכות ולאונס ולרוע לב של האנשים. הפסיכולוגית מאד עוזרת לי - גורמת לי להתמקד בדברים שידעתי שישנם אבל מכוונת אותי אליהם. לפעמים אני יוצא ממנה ממש אפוף בחוסר כוח. ולפעמים אני יוצא ממנה ברגשות מאד מעורבים. היא ממש טובה ועוזרת לי, אמנם בצעדים קטנים כל כך, להבין את עצמי. ברמה מסוימת אני חושב שברגע שאבין את עצמי משהו בחיים שלי ישתפר - למרות שאני מפחד מהלא נודע. כי לא נודע מפחיד אותי. לא נודע זאת אומרת שיכול לקרות משהו יותר גרוע מהמצב שלי כיום. למרות שיש גם אפשרות שהמצב ישתפר. אני חייב להפסיק להרגיש פגום ולא יוצלח כי זה לא יתרום לי בכלום. החלטתי לעצמי שבשבוע הבא אני הולך לחפש עבודה באופן רציני! ואני הולך להתמיד בכל הדברים שעשיתי - לחזור להתאמן כמו שצריך במכון כושר ובריצה. אולי לשבת קצת פחות על המחשב. להתאמן באומנויות לחימה - לפחות לחזור אליהן. למצוא עבודה נורמאלית ולקחת את א' למסעדה לניסיון שני. אני רוצה שהחיים שלי יראו יותר טוב - אני רוצה להתמיד במסגרות. רוצה לחסוך כסף - רוצה להרגיש פחות גוש בשר. ולכן לקחתי על עצמי משימה בשבוע הבא אני מוצא עבודה. אני מקווה שהדיכאון שתוקף אותי בשתיים עשרה שנים האחרונות יתפוגג לו.

מליחות מתוקה - זה מה שאני מרגיש כרגע קצת שואב כוחות. כמה שמלוח ורע לי מזה אני שואב כוחות והופך את המלוח למתוק.

ומתוק זה טוב.

מרגיש חלחלה - מרגיש כאילו אני הולך להקיא בכל רגע תמידי.

אני מרגיש שאני אבוד.

סוף סוף מתחילים להינות מהחיים.

מחר וביום שלישי ובחמישי - הולך להיות הכי כיף שיש. כבר מצפה שמחר יגיע.

נ.ב. נגמר עם האקסית שלי באופן סופי - סביר להניח שעדיף כי במילא לא עשינו טוב אחד לשנייה.

ביום שני אני אחזור לעדכן.

הכל מתחיל להתחבר בצעדים קטנים - קטנים. לאט לאט אני מבין ומגלה מא בעצם הבעיה ומה אני צריך לשנות. זה לא שאני לא בסדר- זאת החברה שלא בסדר כי אני לא מכיר את עצמי. אולי סוף סוף אני מתחיל לעמוד על שלי ומתחיל להבין לעומק את הדברים. דברים מתחילים להסתדר - אבל אני מפחד שהם יתפרקו. בכל זאת השגתי משהו עכשיו - ואני מפחד לאבד את אשר השגתי כי מה שהשגתי יקר ערך כטופז.

לפחות עכשיו - אני מרגיש הקלה ואולי פחות לבד.

תודה לך.

הנסיבות של חיי הפכו אותי למה שאני. הפכו אותי לקר ומנוקר ולא שייך לנורמה. הנסיבות של חיי - גרמו לי להיות שונה. גרמו לי להכות את עצמי - כי זה מה שהנחילו לי בכל חיי. בין אם הייתי בסדר ובין אם הייתי בסדר. תמיד הנחילו לי - אתה לא בסדר, אתה אפס, אתה חלש, לא יצא ממך כלום. הנסיבות האלו של חיי - הביאו אותי לכך שאני חוויתי אונס פיזי והתעללות פיזית במשך תקופה של חמש שנים ברצף. אותן נסיבות, הובילו אותי לכך שבסוכות האחרון חוויתי תקיפה מינית נוספת - על ידי אדם שהתחזה לפסיכולוג. התיק נסגר במשטרה. הנסיבות האלה של החיים שלי - הראו לי כל הזמן עד כמה העולם לא מבין ולא מעריך אותי. הראו לי עד כמה אני תמיד אהיה לבד. הנסיבות האלה של החיים שלי גרמו לי להיות במלחמה מתמדת. אני שונא את עצמי נורא - נגעל מעצמי. מה שאני רואה במראה זה גוש בשר - זה מישהו שרק יכול לספק אנשים אחרים. אני לא רואה מעצמי מעבר. הבעיה שלי היא שאני לא יודע מי אני, אני לא יודע מה הזהות שלי. אני רואה את עצמי דרך עינהן של האנשים שבעצם פגעו בי כל כך הרבה. איבדתי את עצמי. ואני מגשש באפילה. אני חסר אונים. כל כך חסר אונים. זה מרגיש כאילו לא משנה עד כמה אני אנסה אני תמיד אפגע - מהעולם ומעצמי. אני לא שקט. אני לא רגוע. אני במלחמה. במגננה. עם התמונות והפלאשבקים והפוסט -טראומה. אני לא מצליח לשמור על מסגרות - אני חלש ואפס. קשה לי. ואני כל כך מתאמץ לחיות - מחפש עבודה, הייתי בחוגי ספורט ואומנויות לחימה, מכון כושר מוזיקה ועוד. אף אחד לא מעריך. אני מרגיש שהחוויות שעברו עליי גרמו לי לנתק את עצמי מהסביבה. אני לא שקט.

אתמול הייתי אצל הפסיכולוגית - אני מפתח הפרעת זהות דיסוציאטיבית.

אני מוצא את עצמי זקוק להגדרה. אני מוצא את עצמי לא יודע מה עוד לעשות. אני לא יודע אם אנ אוכל לצאת מהבית ביום שישי - אני מפחד. אני כלכך מפחד. אני מרגיש רע - בגלל מה שעבר שלי השריש לי. אני מרגיש כל כך רע. אני מרגיש בטראומה כל הזמן. אני טראומה. אני לא יודע מה עוד לעשות או מה עוד אוכל לעשות. אני מרגיש כאילו מרוקן מתוכני. אני מרגיש כאילו ואין לי אולי תקווה. שלא משנה עד כמה אנסה אני אל אמצא את התקווה שלה אנ יזקוק.

אני מפחד - אני כל כך מפחד. אני שונא ונגעל ממי שאני.

אני גוש בשר.

אנשים לא יודעים להכיל!

אנשים לא יודעים להכיל!

אנשים לא יודעים להכיל!

אנשים לא יודעים להכיל!

אני לא יודע מה קורה איתי - אני כאילו ולא בכאילו נלחם עם עצמי. והשפיות נעלמת לה ונאלמת לה בדממה. אני לא יודע מה קורה לי ואיתי. הכל פשוט מתבוסס בדם על קירות ההיגיון. אני לא יודע מה לעשות. אני אבוד. אני אבוד. אני כל כך אבוד. אני מטומטם. אני מפגר. אני חלש. אני כל כך חלש. אני שפל. ואפס ומטומטם. אני לא טוב - לא טוב - לא טוב- לא טוב- בכתיבה- לא טוב - אפס- לא חכם. נמאס לי!

אנשים לא יודעים להכיל. אני לא יודע להכיל. היא לא יודעת להכיל. והוא לא יודע להכיל. ובסוף מסתבר שכולם לא יודעים להכיל. וזה זין. וזין שבור. וכוסאחטק העולם הזה. נמאס! נמאס!נמאס!נמאס!

למה, למה פשוט למה, הייתי צריך את זה, למה הייתי צריך לגלות את זה? למה... רע לי כל כך. למה לא מגיע לי להיות מאושר? למה?

הפרעת זהות דיסוציאטיבית.

אני דואג שיעשו לי קטע ואני לא אקבל את המשכורת שלי.

אני דואג ומפחד ללכת למקום הזה ולדבר עם האחראים - כי אני פאקינג פחדן והם לא יבינו

למה אני מפחד והם לא יבינו אותי.

אני מפחד שיאנסו אותי שוב.

היום חשבתי לעצמי והגעתי להבנה שככל שאנחנו מתבגרים , הכוונה היא לגיל 20 -30 אנחנו מבינים שיש לנו בעיה שצריך לטפל בה. וברגע שיש בעיה אנחנו ישר מחפשים הגדרות שיעזרו לנו להתמודד, שיתחמו לנו את מה בעצם אומרת אותה בעיה. וברגע שיש לנו בעיה, כך גם המודעות והחיפוש העצמי שלנו גדל ומתעצם. היום חשבתי לעצמי שזה עצוב שלאט לאט הגיל של ההבנה יורד ולא לאט - גם הבעיות נוצרות בין היתר בגלל מה שמכניסים לנו או מה שאנחנו מכניסים לנו לראש. אני חושב שלכל בנאדם תהיה את המשבר הזה - או את ההבנה הזאת שכולנו משוגעים. ולכולנו יש לפחות בעיה אחת שדורשת טיפול.

ואני יודע מה הבעיה שלי כיום - לפחות חלק ממנה אני יודע ואני מנסה להשלים איתה.

אנחנו פשוט משוגעים.

אלו החיים שלי שמתבדים למול חייהם האחרים של אנשים שונים.

אלו החיים שלי שנעלמים ונאלמים בדממה האינסופית.

אלו החיים שלי - שנותרים

יתומים מכל

אמת טהורה

וחום

אמיתי.

בוקר חרא. אמא חרא. חיים חרא.

אף אחד לא מבין אותי וזה כואב - זה מעצבן. כולם כועסים וצועקים עליי, כולם בני זונות. אני מקווה שתמותי, באמת. נמאס לי ממך, נמאס לי שצועקים עליי, נמאס לי לראות את התמונות , נמאס לי להרגיש רע עם עצמי ועם מי שאני. נמאס לי כל כך. אפילו הבנאדם שהכי הבין אותי אתמול התאבד - הוא היה במוסד  פסיכיאטרי סגור - חלה בסכיזופרניה ובטורט. הוא היה בנאדם מדהים כל כך. חבל שהוא לא כאן. אני חושב שהוא הבנאדם היחיד שאי פעם ממש הבין אותי ולא שפט והוא היה יקר לי. אבל כנראה שכמו שהחיים לימדו אותי שום דבר יקר וטוב לא נשאר אצלי. אני מקווה שעכשיו לפחות הוא לא סובל. כי כל החיים שלו הוא סבל , ועם כל העצב שבדבר אני מקווה שעכשיו יותר טוב לו ומתנחם בעובדה שהוא השתחרר מהחיים החרא שהיו לו.

נמאס לי - באמת נמאס לי כבר לרצות לבכות ואני אף פעם לא מצליח. זה כמו מסור חשמלי שנתקע לך בגרון והוציאו לו את החשמל - ועכשיו לך תתמודד עם זה. אני יכול להתמודד עם זה? כבר נמאס לי להתמודד - זה יותר מידי קשה בשבילי. יותר מידי קשה כשכל העולם שוב ושוב ושוב ושב עושה לך את אותם דברים. והתמונות המזוינות לא מפסיקות להבהב לי בראש כמו מנורת לילה מכוערת. והעיניים, העיניים שלי מבועתות מרוב פחד. הלוואי שהכל היה שונה. הלוואי שהיתי יכול לצאת מהבית, הלוואי שהיה לי יותר קל, הלוואי שהחיים שלי היו משהו אחר ממה שהם.

אני נזכר במשפט מטומטם - " אנחנו עושים את החיים שלנו למה שהם..." , יופי למה לא נפיל את הכל עלינו? ומה איתי? בתור ילד אני הייתי אשם שעשו לי את מה שעשו לי? בתור ילד אני אשם שנפלתי על משפחה כזאת מצורעת ואימפוטנטית? בתור ילד - אני אשם שהכלי היחיד שיכלתי לסגל לעצמי זה לבגוד בכל האנשים?

כבר נמאס לי כל כך - אני לא יודע אם אני אוכל לחכות ליום רביעי, אני לא יודע אם באמת יהיה לי את הכוח. אני לא יודע אם בא לי כל כך להתמודד - כי החיים שלי גרועים נורא. אני נלחם עם עצמי , נלחם עם העולם. אני ממש נלחם מול כולם. המצב שלי לא משהו, החיים לשי לא משהו, מה שאני מרגיש עכשיו לא משהו.

בחיים לא יהיה אף אחד שיבין אותי , בחיים לא יהיה אף אחד שיבוא כאן איתי וואלה לא יתעצבן עליי. אני שונא אותם. שונא אותם כל כך.

כל השנאה שלי זה רק עליהם - רק על המשפחה, אני כועס עליהם  -לא זה כבר מעבר לכועס. אני מתעב אותם.

אין לי כוח יותר.

ממש יצאתי לריצה - אני לא בכושר בגרוש. אבל יצאתי קצת מהבית וזה טוב. הכל בזכותה. אני חושב שלאט לאט - אני יוצא מהדיכאון למרות שאיפשהו אני מרגיש שאני חוזר אחורה. אני כבר לא כל כך מבין את עצמי מה נכון ומה לא נכון. כנראה שאני סוף סוף מתחיל לשאול את השאלות הנכונות ולחפור במקומות הנכונים בתוך הנפש שלי - וזה טוב. כי זה אומר שאולי לאט לאט אני אתקדם ואבין יותר טוב את עצמי.

מחר קבעתי לעצמי אני הולך לצאת מהבית ולטחון את העיר בעבודות שמתאימות לי - אולי בסוף אני כן מתקדם הלאה בכל זאת?

הלילה, משום מה, ישנתי טוב. טוב מאד אפילו. אמנם אני קמתי הפוך - אבל לפחות ישנתי בסדר בלילה. כנראה שהטיפול קצת עוזר לי.

אני לא יודע עוד מה לכתוב, פשוט אני עדיין לא קמתי כל כך מהשינה אבל - אני חייב לומר שאחרי הבלוג ההוא עשיתי פשוט רשימה של דברים שאני חייב לעשות - ולעשות אותם בהקדם. זה משהו שנותן לי קצת אופטימיות וממלא אותי. ואוו - בפעם הראשונה מזה הרבה זמן יש משהו שממלא אותי.