חזרתי עכשיו במכונית הביתה.

שמעתי את אותו שיר ששמעתי פעם ראשונה לפני בערך 3 שנים לפני שטסתי לניר להולנד שם הוא היה גר.

קלטתי שכלום אצלי לא השתנה, כלום לא התקדם, כלום לא התפתח...עדיין אותו חוסר משמעות לחיים.

מפחיד אותי היום שעמדתי על המרפסת של ניר הבטתי למטה וחשבתי שאולי זה כן רעיון טוב לקפוץ למטה באותו רגע.

כאילו מזה משנה...סך הכל צעד אחד קדימה ו50 מטר בערך למטה.

ועכשיו יגידו-זה משנה להורים שלך ולחברים שלך, לאנשים שאוהבים אותך...עכשיו פעם ראשונה שהבנתי את התשובה לזה.

משנה להם שאני אתאבד כי אז הם ירגישו שבאמת כאב לי.

כי אף אחד לא מבין, למרות שאני רוצה שיבינו אבל לא נותן לאף אחד לנסות להבין, כמה באמת כואב לי.

כמה כואב לי על כל מילה רעה שאומרים לי, כמה הקללה הכי קטנה וחסרת משמעות כמו טיפש שזורקים אותה כבדרך אגב כואבת לי. אף אחד לא יודע שבאותו רגע שאמרו לי את זה עובר לי מין גל של צמרמורת של שנראה עצמית בגוף וכמה אני מייסר את עצמי על המילה הזו.

אף אחד לא מבין כמה כואב לי להביט על העולם ולראות את כל הדברים שאני לא ושאני רוצה להיות ולא יכול.

אף אחד לא רואה איך כל 5 דקות אני מסתכל על עוד פגם שלי ושופט את עצמי בגללו.

אף אחד לא שם לב שהוא פוגע בי שהוא צוחק על זה שעמדתי הרבה זמן בתור בכניסה למועדון כי אני שחור יותר...אף אחד לא מבין כמה קשה לי עם זה.

אתם לא מבינים שכל מילה כל מעשה שכוון כלפי וגם אם הוא הכי תמים בעולם פוגע בי ומשאיר לי צלקת.

אף אחד לא מבין שהוא שוכח להתקשר אלי אני יושב מיוסר וחושב על כמה שאני בודד בעולם.

אף אחד לא מקשיב לי כי אני לא מראה שאכפת לי שבאותו רגע לא הקשיבו לי.

אנשים שמים פס על הבקשות שלי כי הם לא רואים שאכפת לי מזה שביקשתי, הם לא רואים כמה אני מרגיש מטומטם וחסר משמעות שלא מייחסים לי ולבקשות שלי רצינות.

אף אחד לא שם לב שהדברים האלה עוברים לי בראש כל יום כל היום...אנשים חושבים שהכל אצלי בסדר רק כי אני לא מוציא שום דבר החוצה ולא נותן לאיש לראות מה יש בלב שלי.....כמה הוא רקוב ושחור ומלא שנאה עצמית.

אסור לי להוציא דברים החוצה.....כי בבית כולם עצבניים וצועקים כל היום-גם ביומיים שאני בא מדי פעם.

אסור שהחברים יראו מה הולך בפנים כי הם לא יבינו,הרי הם רגילים שאני מקשיב לבעיות שלהם ושאני אף פעם לא מתלונן על כלום, הם רגילים שאני פתוח לעזור כשבעצם אני לא יכול לעזור לעצמי.

והיחידה שאי פעם רצתה ודרשה לראות מה הולך לי בפנים, היחידה שראתה עלי שאני תמיד עם מבט עצוב בעיניים וידעה להקשיב גם לדברים המועטים שפתחתי בפניה, היחידה שידעה להגיד מילה טובה כשצריך-מילה שעושה לי כל כך טוב על הלב בזמן שהוא הכי שחור.מאיה. העפתי אותה ממני.

העפתי אותה ממני כי פחדתי להיפתח בפניה כמו שאני מפחד להיפתח בפני כולם,מפחד להראות מה באמת יש בפנים.

אני מפחד כי גם אני לא יודע מה יקרה כשאני אפתח את הלב שלי החוצה.עידו יונחלסון.