איפה הקצה שלי?

איפה קצה גבול היכולת?מתי אני אעצור ואגיד "די לא עוד"?

לא יודע השבוע נראה לי שרק לקחתי את הגבול הזה למרחק גדול יותר.....הלכתי עד לקצה והוא רק התרחק.

שבוע מלחמה...שבוע שואה.שבוע אחד הקשים שעברתי בחיים שלי.

מתיש פיזית ונפשית הרבה יותר מהגיבוש טיס שעשיתי.

כל השבוע הולכים עם תיקים וציוד עלינו במשקלים של 40 קילו פלוס שזה חצי ממני בערך.

הולכים כל הזמן ועושים משימות שאנחנו מפקדים עלינו וזה ע"מ ללמד אותנו על פיקוד תחת לחץ.

ישנים קצת...בקושי אוכלים-רק דוחפים קצת לחם ב2 דקות שמתכוננים לאיזו תרגיל-מבצע.

אז היה לי קשה.רציתי לעצור,לשב, לנשום, לעצום עיניים ולנוח.

אבל המשכתי...איפה שאנשים התייבשו והגב שלהם כבר התקלף מרוב שפשופים...איפה שאנשים חטפו היפותרמיה ונשברו ואמרו לא עוד.

אני המשכתי ללכת עם ה40 קילו האלה עלי....עם כל הרעב,חוסר שינה, שפשופים ברגליים ובגב....עם אותם מדים כבר 3 ימים בלי להוריד נעליים בכלל.

אני המשכתי והקפצתי מדי פעם את התיק ה90 ליטר הזה שהיה מפוצץ בציוד מנהלתי חומרי חבלה ואוכל.הקפצתי כדי שאני אוכל לנפח את הריאות ולנשום את אותה נשימה שהייתה חסרה לי כל המסע.

ועוד פעם לכרוע ברך ואז לקום ולהמשיך את ה8 קילומטר האלה בעליה.....רק כדי להגיד עשיתי את זה...לא יותר.

רק כדי לדעת שאני הצלחתי....ותאמינו לי זה שווה הרבה.

כי להבא איפה שאנשים יוותרו אני אדע שאני יכול יותר ושפעם זרקתי על עצמי תיק והרמתי אלונקה ורצתי עם זה....יותר מ150 קילו על הרגליים שלי.רק בשביל להגיד-עשיתי את זה.

ועשיתי את זה......ובכבוד.אז הפעם פוסט של כבוד עצמי....כי אני יכול ומסוגל.הרבה יותר ממה שאתם חושבים.נקודה.