אני מתגעגע לזה, מתגעגע לחיבוק של מישהי שאוהבת אותי.

אני מתגעגע להרגשה הזאת של הקרבה, ההרגשה הזו שמחבקים מישהו שאוהבים ומרגישים כאילו הכל נעלם מסביב.

שמרגישים שקט בראש ורעש בלב.

אני כל כך פחדן,כל כך.לא מסוגל לעשות שום צעד כלפי מישהי.

רק מחכה שמישהי תיגש אלי...כאילו שזה יקרה.

יש לי אומץ לעשות כל כך הרבה דברים אחרים אבל בנושא הזה אני פשוט משתתק.

מאבד את היכולת תכלס לעשות...רק לחשוב.

אמרו לי "תנסה מקסימום תקבל לא"....מקסימום....זה יותר נראה לי כמו מינימום.

פעם אחת....אני רוצה פעם אחת להצליח לא יותר רק לראות שאני כן מסוגל.....אבל זה כאילו משהו עוצר אותי לא יודע.משהו.

לא כל כך התחברתי אליו.סך הכל לא יצא לי הרבה לדבר איתו.

גם הרבה פעמים יצא לי לריב איתו....גם בפעם האחרונה שראיתי אותו....אולי בגלל שהתפקידים שלנו קצת מתנגשים.

אבל הוא היה בן אדם.....הוא היה הראשון שהכרתי מכל הסגל. הראשון שתכלס יצא לי לדבר איתו על מה שקורה בפלוגה.

הרספ שלי נהרג אתמול בתאונת דרכים...נהג לבד...לא ברור מה קרה.

ככה פתאום בבום אחד ואין יותר מי שידאג לאוכל בפלוגה.

ואין מי שיצעק שהמחלקה לא עשתה מטלות כמו שצריך או שמישהו לא הלך לפי הנהלים.

מוזר.....נראה לי שזאת פעם ראשונה שמוות הגיעה כל כך קרוב אלי. זה כל כך מוזר לי.

פתאום לא לראות אותו יותר ככה סתם להיעלם.קשה לי.באמת.