תמיד קשה לי לחזור מחדש, עד כמה וכמה שאני זקוקה לכתיבה, קשה לי להניע את עצמי להיפתח, במיוחד על פני דפים וירטואליים שכאלה.

עשרות בלוגים שונים, נפתחו ונשכחו, כשהבלוג היחיד בו נשארתי מעבר לשנה הוא בלוג הסיפורים שלי ובלוג נוסף שבו כתבתי על אהבה ישנה.

מה שתמיד מפחיד אותי בכתיבה, זוהי החשיפה. חשיפת הפחדים, הרגשות, החששות והריקנות שאני מרגישה. אם הריקנות תעלה על כתב, היא תתועד ואז אני כבר לא אוכל לעצום בפניה את העיניים. העולם שאני תמיד מנסה לראות דרך עדשות ורודות יתנפץ. אם אני רק אתעד את מה שאני מרגישה.

בזמן האחרון אני כמו בתוך מערבולת של תחושות, כמו בלב לבה של סופה שהורסת את כל איבריי הפנימיים. המחנק שאני מרגישה הוא הגדול ביותר. אני נחנקת בתוך עצמי. אני צועדת בדרך שאיני יודעת לאן היא הולכת. כששואלים אותי על העתיד שלי איני יכולה לענות. אומנם בקרוב כבר יהיה לי תואר ראשון, אך מה אעשה איתו, מלבד למסגר ולתלות אותו בחדר(או כמו שאמא מציעה, בשירותים). אני דווקא נהנית מהעבודה הנוכחית שלי, בתחום משאבי האנוש, העבודה שנקלעתי אליה במקרה, העבודה שבה הבוסית שלי גרמה לי למפל של דמעות, התפטרות וחזרה. אני אוהבת במחלקה כמעט את כולם. איתם אני יכולה להרגיש חופשיה, כמו שאני באמת. הם מלמדים אותי על החיים, על יחסי אנוש, על דברים שאף פעם לא למדתי כמו שצריך. על תקשורת.

אני קלועה בתוך השנה השלישית ללימודים. היא רק בהתחלה אך אני כבר מיואשת ממנה. יש לי שני סמינרים השנה, אחד באנגלית ושני בצרפתית, שמעיקים עלי כמו ענני גשם. אני רק רוצה לסיים עם זה ואני יודעת שכשיסתיימו הלימודים אתגעגע לתקופה הזאת. כי אני כן אוהבת ללמוד, יש בזה משהו מאתגר, משהו ממלא בצורה רוחנית, אך כשמדובר בסמינרים ומצגות - דברים מלחיצים שכאלה- אני שוכחת מיד את כל הרצון שלי להיות משובצת במוסד אוניברסיטאי. התחלתי את השנה מעט בריחוף, לא מוכנה לחזור לאינטנסיביות של הקורסים, למטלות הבית, לאדישות של האוניברסיטה ושל אלו הלומדים בה. כשרק התחלתי את הלימודים, הדבר שהיה לי הכי קשה לסבול זאת האדישות והבדידות. זאת הייתה תקופה כל כך קשה עבורי, שאני תמיד נזכרת בה, במיוחד כשאני חוצה את הקמפוס לבדי. בדיוק סיימתי קשר ארוך מאד עם האהבה הראשונה שלי ונחתתי בתוך עולם אחר לגמרי. עולם של כסף ורדיפה אחרי תארים(שאולי לגמרי חסרי משמעות).

כעבור שנתיים מצאתי חברות חדשות, קשרים חדשים. כשחזרתי אפילו היו חיבוקים! תמיד כייף יותר לשבת עם אנשים מוכרים בהרצאות וכשממש משעמם אז לפטפט בלחש (או דרך הפייסבוק בנייד). ועדיין, חסרה לי אותה תחושה של קרבה וחום. אני כבר מוכנה ולא שבורה לרסיסים כמו שהייתי פעם, מוכנה למצוא קשר חדש. אך תמיד כשמחפשים משהו הוא לא בא ואני קיטרתי מספיק בשנתיים האחרונות על כך שאני לבד. אז אולי כדאי שאני אשלים עם זה. הבדידות ואני הולכים יד ביד באותה דרך ובאותו שביל.

יש לי חיים טובים. יש לי הרבה על מה להודות. על המשפחה הנפלאה שלי, שהם היחידים שיכולים להוציא אותי כל כך מהכלים וגם לאהוב אותי כל כך, על העבודה שלי, שיש שם בנות מתוקות שתומכות, על הלימודים(למרות הקיטורים) ואפילו על לימודי הנהיגה שלי (שאני ממש נהנית מהם). אז אם הכל כל כך טוב, למה אני עדיין מרגישה כל כך רע מבפנים?

זו בדיוק התחושה שרציתי להימנע ממנה. שפיכה של כל הרגשות הכי כעוסים שבתוכי. ואחרי שהוצאתי אותם החוצה, אני מרגישה שקל יותר לנשום. לפחות לבינתיים.

עד לפעם הבאה.