כמה הייתי רוצה לטבוע בזרועותיו של אהוב, בחיבוקה של אהבה. כמה הייתי רוצה לחוש נאהבת, כשהוא יעביר יד מלטפת בשיערי וילחוש באוזני מילות רוך. הייתי מתמוגגת מרוב עונג... כרגע אני רק שוקעת בפנטזיות מרוחקות. זמן רב כל כך אני לבד שאני כבר רגילה, למחסור ביד המחזיקה בידי כשאני הולכת ברחוב, לישון לבד בלילה, בלי שאף אחד יאחל לילה טוב, בלי שאף אחד יעיר אותי עם סמס משמח. אני כבר רגילה וזה מפחיד. כי אני כבר שכחתי איך זה כשיש מישהו נוסף. אני כל כך שקועה בלימודים ועבודה. ובסופ"ש הזה בקושי למדתי.

טיילתי עם חברה בתל אביב ושקעתי איתה בעמק החלומות. חשבתי היכן אני רוצה למצוא את עצמי בעוד כמה שנים, דאמט איט, אפילו בשנה הקרובה. אני רוצה להתגבר על הפחדים שלי, על החוסר בטחון שלי, בעיקר על חרדות שהן לא יותר מצללים על הקירות. אני מוצאת את עצמי אוכלת את עצמי וכל המערכות שלי קורסות זו בתוך זו. זה עיסוק לגמרי לא בריא, לרדת על עצמי על כל דבר ובכל נושא.

אני אוהבת את מי שאני. לא רזה מדי, לא שמנה מדי, עם פנים נאות למדי, עם ידע נרחב בשפות, עם כשרון יחסי בכתיבה, עם יחס נחמד לחברה, עם טוב לב שאני חושבת שיש בי. אני אוהבת את מי שאני. אז למה אני כל הזמן מוצאת בעצמי חסרונות? אני נוברת שוב בשוב במה שלא טוב בי כשבעצם אני טובה כפי שאני, כי אלוהים הוא זה שברא אותי. אלוהים בורא את כל היצורים החיים והוא אף פעם לא טועה. (לפחות כך נדמה לי).

אני צריכה להשתחרר. מן המגבלות הוירטואליות שמגבילות את עצמי. אני כולאת את עצמי בכלוב מחשבתי בו נדמה לי שאני לא טובה לאף אחד, בו אני מנמיכה את עצמי ומחשיבה את עצמי לסמרטוט. אני חייבת לצאת מהלופ הזה. אני חייבת לראות בי, או לפחות לנסות לראות בי, את אותה בחורה חמודה וביישנית שכולם רואים.

אני דואגת יותר מדי. בקשר להכל, תמיד. הדאגות הללו הורסות לי את הבריאות. היום השתחררתי מהן למעט. ההרגשה הייתה כל כך טובה. הלוואי ולא הייתי צריכה לדאוג כל כך, הלוואי ויכולתי להיות זרם בנהר שזורם לאיטו במים שלווים. הלוואי ויכולתי לגלות שאני כבר חייה בעמק החלומות שלי, אם רק יהיה לי מספיק אומץ להפסיק להגיד "לא" ולהתחיל להגיד "כן".