לפעמים לעשות דווקא את מה שאסור זה הכי מספק בעולם. הרגעים שאותם אני הכי מעריכה הם רגעי טירוף, רגעים של חוסר שפיות.

אני כבר מתה לשבת מאחורי ההגה ולנהוג. אני כבר מדמיינת את ההרגשה שלי כשאוכל לשבת מאחורי ההגה ולהגיע לאן שארצה, מתי שארצה, בלי להיות תלויה באף אחד. נהיגה זה חופש. נהיגה זה בטחון עצמי וזו גם שליטה.

היום עבר עליי יום מדהים בזיכרון יעקב עם הסבים שלי, אלוהים יברך אותם. לפעמים התרחקות מכל המוכר זה בדיוק מה שצריך כדי לחזור מפוקסים לשגרה. פרופורציה.

דווקא כשאני לא מנסה לאחוז בכל החלקים בשתי ידיי אני מגלה שהם לבד נושאים את עצמם לכיוון הנכון. ומה אם אתן לדאגות שלי לזרום לידי, לא בנהר שלי, אלא בנהר ליד, ופשוט אצפה בהן נשטפות עם הזרם?

הלוואי ויכולתי לנתק את המחשבות. לנשום עמוק ולהרגיש משוחררת. שלווה גמורה ושקט. לפעמים יש לי סלט של משפטים החולפים בראשי, משפטים שלא שייכים אחד לשני, מטרידים, משמחים, מלחיצים... אם אפשר היה לעצור, להקפיא את הזמן, בדיוק כמו שקרה לי היום. הייתי בן אדם הרבה יותר שמח אם הייתי מניחה לעצמי להבין שהחיים הם כל מושלמים. ולא בזכותי אלא בזכות החיים עצמם.

תודה לה' על כל הדברים הטובים שהוא נתן לי. תודה גם על הדברים הרעים. כי אני לא רק גוף יש בתוכי גם נשמה. והנשמה הזאת היא נצחית.