היום.
שאלתי אותו היום.
כנראה שחיכיתי בדיוק באורך הזמן המתאים, חיפשתי רגע שאני לא יהיה חברות והוא לא יהיה עם חברים - כדי שלא יתחילו להגיד שאני מתחנפת וכי אנשים תמיד שונים ליד החברים שלהם. אפילו לא תכננתי את זה. הלכתי לקנות אוכל והוא היה שם, הייתי רק עם חברה אחת שילמתי ואז התכוונו ללכת אבל עצרתי אותה ובאתי אליו : "אם אני אבקש סליח, אתה תסלח לי?"
הוא הביט בי כזה, לא בורח, לא מחייך את החיוך של הפוזה, רק חיוך רגיל: "אולי."
"סליחה."
שתיקה.
חברה שלי התערבה: "מה לי אתה סולח ולה לא? כאילו, לה? לא?"
היא אמרה את זה כאילו שזה בלתי אפשרי שלי הוא לא יסלח אם לה הוא סלח שאני אמורה להיות יותר קרובה אליו או משהו כזה.
הוא הביט בשתינו ואמר: "בסדר, סולח."
חייכתי חיוך קטן: "סבבה."
והלכנו כמו שהתכוונו שנייה לפני שפניתי אליו.
אני לא יודעת למה הוא ציפה, לא הסתובבתי לראות את הפנים שלו. כי הוא לא עיניין אותי, הייתי צריכה להגיע לשיעור. אני חושבת עליו פחות ולא אכפת לי כמו פעם. אבל לפנ שדיברנו כשהוא אמר שהוא יוצא לטיול ההוא כי יש שם בנות (שאת חלקן אני מכירה) הרגשתי צביטה קטנה כזאת בלב וניסתי להגיד לעצמי שזה כלום.
"את הכי נורמלית בכיתה, את חולת נפש ומשוגעת אבל - את הכי נורמלית בכיתה!"
לשמוע את המשפט הזה מהילדים בכיתה שלי זה כמו שירד עכשיו שלג באילת.
הם האנשים הכי מגיעלים והכי לא סימטיים והכי נתפסים בקטנות והכי יורדים ע כל דבר שזז, יודעים לפגוע בבנאדם בדרך הכי כואבת ואז פתאום - כשאני לבד בכיתה בלי הבנות והבנים נמצאים שם שלושה מהם פונים אליי ואומרים לי את זה. חיוך קטן זה התגובה שהם קיבלו.
אבל המשפט הזה חוזר שוב ושוב בראש שלי, אני שומעת אותו כל פעם מחדש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הילדה עם המשקפיים