אנה ומיה הן לא חברות..הן הורסות אותנו נפשית ופיזית
אבל אי אפשר כבר לעצור.
מרגע שמתחילים,אין דרך חזרה..
הן יותר מחברות..הן חלום שלא התגשם.
זה משפט שחרוט אצלי כבר המון זמן.
אני כבר יודעת שאני לא בסדר.
אבל, מהרגע שאת מתחילה, זהו.
את לא יכולה להפסיק עם זה.
תמיד היו בעיות אכילה. תיארתי לכן אותן למעלה, את חלקן. אבל אף פעם לא היו לי בעיות אכילה בכזו רמה. אף פעם לא נשארתי בהן כל כך הרבה זמן.
לפני ארבעה חודשים זה חזר. אחרי חצי שעה שיצאתי מזה, עליתי במשקל, לא הייתי עייפה יותר, לא דאגו לי יותר.
פתאום זה חזר. הרגשתי שמנה שוב. כל פעם שאכלתי הרגשתי רגשות אשם, כעסתי על עצמי.
התחלתי לספור קלוריות שוב.
תיעדתי כל מה שאני אוכלת.
העייפות השתלטה עליי.
כאבי ראש
ריקנות
רק המטרה מול העיניים שלי.
ככה זה גם עכשיו. אני אוכלת עד 350 קל' ביום. צמה בערך פעמיים בשבוע, סופרת קלוריות... יש לי מטרה. לשלוט. בעצמי. במשהו. בכל הדברים שאני לא יכלה לעזור להם. ואני רוצה להבהיר משהו: כל התגובות האלה של - את צריכה טיפול, זה מסוכן וכל זה. - אני יודעת את זה. אני מודעת לזה. זה כבר לא יעזור.
אני כבר לא מצליחה לקרוא לעזרה. משהו בי לא רוצה.
אני מבולבלת.
מצד אחד, חמים לי ונעים לי כאן.
טוב לי.
אני מרגישה בבית.
מצד שני, אני יודעת כמה שזה לא בסדר.
אסבל זה כלום לעומת הרגשה הטובה שיש לי שאני
מצליחה לא לאכול. שאני מצליחה לשלוט במשהו.
שאני מצליחה לשלו בדבר היחידי בחיים שלי.
עכשיו, בניגוד לפעמים אחרות - שאני מנסה לצאת
מזה. אני פשוט לא מצליחה.
הגוף שלי וויתר.
התחושות שלי חזקות יותר.
הרצון שלי חזק יותר.
ואני יודעת כמה שזה לא בסדר.
אני רואה את עצמי מתפרקת.
ואני כבר לא יכולה לעשות כלום.
קשה לי.