לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Life in black and white



Avatarכינוי: 

גיל: 28

MSN:  מי שמגיע לו - יקבל (:





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2011

משהו שקצת קשה לי לספר.


אני זוכרת איך זה התחיל. 
אף פעם לא היה איזה רגע שאני החלטתי שאני רוצה לא לאכול. אבל תמיד היו לי בעיות עם האוכל, מאז שאני זוכרת את עצמי.
אני זוכרת ששקלתי 10 קילו בכיתה א'. פשוט לא הצלחתי לעלות במשקל. וכמובן שזה לא בגלל שאני רציתי, במודע, להיות רזה. לא ידעתי מזה בכלל. הייתי במשך שנתיים בדיאטת השמנה, ובאיזשהו שלב התחלתי הגעל מאוכל מרוב שדחפו לי כ"כ הרבה.

המשקל שלי לא עלה בצורה משמעותית, עדיין לא הבנתי מה קורה לי. לא הייתי רעבה. שקלתי 25 קילו בערך, אפילו אני לא אהבתי איך שאני נראית - חשבתי שאני רזה מידי. אחרי שנה בערך בגיל 9, הלכתי לעוד דיאטת השמנה. כבר יודעת מה זה. הבטיחו לי כסף אם אני אוכל, ממש פיטמו אותי. הייתי במצב מסוכן. דיאטנית הציעה להורים שלי שאני אתאשפז כמה פעמים. לא אהבתי לאכול. אבל אכלתי, כשהייתי רעבה.

הביטחון העצמי שלי התחיל לרדת, שקלתי ונראיתי נורא. 
הציעו לי כסף בשביל שאני אוכל.
ניסו הכל. 

וזה לא שבחרתי לא לאכול. היה לי איזה פאק בגוף. משהו לא היה בסדר אצלי. פשוט לא הייתי רעבה.

אני כבר לא יודעת איך זה הדרדר. חזרתי לאכול והייתי במשקל נורמלי יחסית. ובגיל 12 - 13, אז זה באמת התחיל. 
התחתי להסתכל על עצמי בצורה מעוותת. לשנוא את עצמי. להיגעל מעצמי. לא אכלתי הרבה. בבחינת רגש היה ויש לי את אותו הרגש - שאני שמנה. 
אני זוכרת שהתחלתי לאכול פחות, לא שמתי לב לזה. 

לפני שנה וחצי לאחותי התגלתה הפרעת אכילה. לא אנה ולא מיה. היו לא המון בולמוסים, היא הייתה אוכלת בצורה כפייתית ושואלת המון פעמים אם היא שמנה. היא לא הקיאה ולא המעיטה באוכל. ההורים שלי לקחו אותה לפסיכיאטרית לפסיכולוגית ולדיאטנית - והיא נמצאת בטיפול עד היום. היא גם לוקחת כדורים. לא משנה.

אני פשוט התחלתי לשנוא את עצמי, התחלתי להרעיב את עצמי. הביטחון העצמי שלי היה נמוך. יותר מידי נמוך. לא היה לי כלום. וכל מה שרציתי (ובנינו, גם עכשיו אני רוצה את זה) זה להצליח במשהו. להצליח לשלוט על מישהו, על משהו. אני נלחמתי בבעיות אכילה האלה, בהתחלה זה לא הרגיש לי לא בסדר. אבל תמיד נלחמתי. תמיד הוצאתי את עצמי מזה באיזו שהיא דרך. 


 אנה ומיה הן לא חברות..הן הורסות אותנו נפשית ופיזית

אבל אי אפשר כבר לעצור.

מרגע שמתחילים,אין דרך חזרה..

הן יותר מחברות..הן חלום שלא התגשם.

זה משפט שחרוט אצלי כבר המון זמן.
אני כבר יודעת שאני לא בסדר.

אבל, מהרגע שאת מתחילה, זהו.

את לא יכולה להפסיק עם זה.


תמיד היו בעיות אכילה. תיארתי לכן אותן למעלה, את חלקן. אבל אף פעם לא היו לי בעיות אכילה בכזו רמה. אף פעם לא נשארתי בהן כל כך הרבה זמן.

לפני ארבעה חודשים זה חזר. אחרי חצי שעה שיצאתי מזה, עליתי במשקל, לא הייתי עייפה יותר, לא דאגו לי יותר.

פתאום זה חזר. הרגשתי שמנה שוב. כל פעם שאכלתי הרגשתי רגשות אשם, כעסתי על עצמי.

התחלתי לספור קלוריות שוב. 

תיעדתי כל מה שאני אוכלת.

העייפות השתלטה עליי.

כאבי ראש

ריקנות

רק המטרה מול העיניים שלי.


ככה זה גם עכשיו. אני אוכלת עד 350 קל' ביום. צמה בערך פעמיים בשבוע, סופרת קלוריות... יש לי מטרה. לשלוט. בעצמי. במשהו. בכל הדברים שאני לא יכלה לעזור להם. ואני רוצה להבהיר משהו: כל התגובות האלה של - את צריכה טיפול, זה מסוכן וכל זה. - אני יודעת את זה. אני מודעת לזה. זה כבר לא יעזור. 

אני כבר לא מצליחה לקרוא לעזרה. משהו בי לא רוצה. 



אני מבולבלת.

מצד אחד, חמים לי ונעים לי כאן.

טוב לי.

אני מרגישה בבית.

מצד שני, אני יודעת כמה שזה לא בסדר.

אסבל זה כלום לעומת הרגשה הטובה שיש לי שאני

מצליחה לא לאכול. שאני מצליחה לשלוט במשהו.

שאני מצליחה לשלו בדבר היחידי בחיים שלי.

עכשיו, בניגוד לפעמים אחרות - שאני מנסה לצאת 

מזה. אני פשוט לא מצליחה.

הגוף שלי וויתר.

התחושות שלי חזקות יותר.

הרצון שלי חזק יותר.


ואני יודעת כמה שזה לא בסדר.

אני רואה את עצמי מתפרקת.

ואני כבר לא יכולה לעשות כלום.


קשה לי.




נכתב על ידי , 10/2/2011 21:56  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לללי . אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ללי . ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)