הבלאגן שבראשי

הכאב שלי כבר לא כואב. 

להפרד, זה כבר לא כל כך נורא. 

כי.. אני אומרת תודה. על השנים הנפלאות. על החוויות, הזכרונות, האנשים, הקשרים. הדברים שלמדתי. 

ואני יודעת שזה לא לגמרי נגמר ואני לא לגמרי עוזבת, א' אני עוד אחזור.  ב'- אני לא באמת עוזבת. כי אי אפשר. משהו אני לוקחת איתי. 

כתבתי עכשיו פוסט ממש ממש ממש ממש ארוך, ומושקע. בזמן שעברתי עליו לתקן טעויות הקלדה וכדומה- המחשב נכבה. הדבר הכי מבאס שיכל לקרות לי. 

אבל... אתם יודעים? אולי עדיך ככה. קצר ולעיניין. 

כי מי באמת מעוניין לקרוא את רשימת הקורסים שלמדתי במשך שש השנים האחרונות? ומה אמרו עלי המורים בהערכות, והתלמידים הזייניקים בספר מחזור?

ומי רוצה לדעת על הקשר המיוחד שיש עם המורים, שאני מדברת איתם אפילו בפייסבוק בצורה טבעית לחלוטין?

זהו. נגמר. אני עוזבת את המרכז מחוננים, ואני עוד אחזור- אולי בתור מורה.

בהצלחה.

הגיע היום.  

אני יוצאת למקומות נפלאים-

אז... שלום. 

(ד"ר סוס "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" עם שינוי קטן)

הולכים להיות לי אחלה חיים. 

מקווה שגם שלכם יהיו כאלה, ואני בטוחה שאם תראו אותם מהזווית הנכונה, הם באמת כאלה.

ואם לא- תמיד אפשר לשנות גם את החיים וגם את זווית הראיה.