הבלאגן שבראשי

לשמחתי הרבה, עמרי אימבר, בלוגר שאני קוראת כבר זמן מה העביר לי את השרביט. 

באותה הזדמנות אני רוצה להמליץ על הבלוג שלו  שעוסק באבהות, משפחתיות, וחינוך. 

למי שלא מכיר את השרביט, זהו מן פוסט שרשרת שמעבירים בין הבלוגרים, 

בלוגר שמקבל את השרביט צריך לכתוב פוסט ובו עשרה דברים שקוראיו לא יודעים עליו. 

וכמו כן, להעביר את השרביט לשלושה בלוגרים נוספים. פשוט? לא ממש, אין לי מושג מה אני הולכת לכתוב אבל... יוצאים לדרך :)

1. יש לי בעיות עם אבא שלי, גם חברים וחברות קרובים אלי לא תמיד יודעים את זה.. כי אני לא נוהגת לדבר על זה. כשהייתי קטנה הייתי הכי "ילדה-של-אבא" שיש, מגיעה כל יום מהגן/ בצפר ומספר לו מה היה ובוכה לו וצוחקת איתו והכל. כמו רוב הילדים, האמנתי שמה שהוא אומר זה קדוש ושהוא פחות או יותר אלוהים. כמובן שלמדתי שזה לא ככה, והגילוי של "ההורים-שלי-לא-תמיד-צודקים" היה משבר רציני בחיי. בכיתה ז' לא הייתי מדברת איתו כמעט ורבה איתו לפחות פעם ביומיים, היו צעקות ודמעות והוא נעלב ממני לא מעט. זה השתפר אחרי מחצית כיתה ח', (עכשיו סיימתי ט') אבל עוד לא הכל מושלם. אנחנו רבים הרבה פחות ולפעמים נראה שאנחנו קצת קרובים, אבל יש בנינו בעיות עמוקות שאנחנו לא יודעים להסביר ולפתור שלפעמים מתפרצות לריבים. 

2. הייתה לי תקופה נורא דכאונית לפני שנתיים ככה, שהייתי חושבת הרבה על התאבדות, ואפילו שקלתי את זה ברצינות. זה נשאר כתקופה שחורה של הרבה דמעות, אבל זאת תקופה שמאפיינת את המעבר לחטיבת הביניים ככה שאני לא מודאגת שתחזור שוב. 

3. הייתה לי "שריטה" תרתי משמע, שהייתי חותכת את עצמי קצת כשהייתי עצובה. עם הכאב הפיזי ידעתי להתמודד יותר טוב, וההתגברות עליו השכיחה ממני את הכאב הנפשי. למען האמת, עדיין מידי פעם ברגעי משבר אני נוטה לחשוב על פעולה שכזאת שוב, אך לרוב אני לא עושה שום דבר בסגנון מהפחד להתדרדרות. פעם אחרונה שחתכתי את עצמי הייתה.. לפני חצי שנה. אם אני לא טועה. יש לי צלקת, וסיפרתי על זה רק לשני אנשים. 

4. קשה לי להתנגד לבנים. קשה לי להגיד "לא". קשה לי להאשים אותם, גם כשאני יודעת שהם עושים דברים בכוונה מינית, ומשכנעת את עצמי שזאת לא הייתה הכוונה שלהם. אני לא יודעת אם אני יכולה לקרוא למקרים כאלו ממש הטרדה מינית, כי לא קרה בהם יותר מידי, אבל ההרגשה של ה"אי- שליטה" במצב גורמת לי להרגיש ממש רע, ושאני לא יכולה להחליט מי יגע בי ומי לא. אחרי שאני מנתקת קשר עם אותם אנשים יותר קל להאשים, כשההאשמה לא כרוכה בפעולה ובעימות. תמיד שנאתי לריב. אני מניחה שאני אהיה חייבת ללמוד להגיד "לא" לבנים כי יש אנשים מסוכנים בעולם... גם אם הם לא מתכוונים לזה, אם אני לא אומרת לא זה אפילו חוקי... 

5. אני נורא מתנשאת,  בטוחה שאני תמיד צודקת, אבל אני מנסה לעבוד על זה (אל תשנאו אותי..) 

6. אני מתחברת הרבה יותר לבנים מאשר לבנות, וגם כשהייתי קטנה בסתר ליבי העדפתי לשחק עם הבנים הגדולים, החברים של אחי מאשר עם החברות שלי, בנות גילי שנראו לי ילדותיות לא פעם וגם לא פעמיים. כמובן שלא עשיתי את זה, (כאילו שאח שלי היה רוצה שאני אשחק איתו ועם חבריו) אבל לפעמים אני מרגישה ככה גם היום, מעדיפה לדבר עם מבוגרים מאשר עם בני גילי. 

7. לפעמים אני מרגישה מאוד לא נשית. גם כי בתור ילדה הייתי נורא מסורבלת וגם אולי בגלל מה שכתבתי בסעיף הקודם. (אצלנו ביישוב בשכבת גילי יש רק בנות ושנתיים מעלינו- רק בנים). תמיד רציתי לדעת לשיר, או לרקוד, או לצייר או לעסוק בתחביב שמיוחס בעיקר לבנות. (לפחות בגיל בית הספר היסודי) ואני חושבת שהשלמתי עם זה שאני יכולה להיות אישה גם עם תחביבים אחרים, וגם גיליתי תחביבים נשיים ששוכנים עמוק בתוכי. (אני אוהבת לסרוג ולבשל וקצת חולת ניקיון). 

ואוו כבר כתבתי שבע, לא הייתי מאמינה על עצמי!

8. לפעמים אני לא בטוחה שאני עושה את הדבר הנכון בזה שאני טבעונית, בעיקר כשאני חושבת על טבעונות כנורמה עולמית, אבל ברמה האישית שלי אני נורא נהנית מהטבעונות ומהמחשבה ששום בעל חי לא היה צריך לסבול כדי שאהיה שבעה, כך שאני לא חושבת שהתזונה שלי הולכת להשתנות בזמן הקרוב. 

9. יש לי שאיפות גבוהות, ומטרות גדולות שאני מציבה לעצמי. אחת מהן היא דוקטורט לפני גיל 30. (ואם תהיתים במה: התשובה היא ביבליותרפיה, ואיך יכולתם לחשוב אחרת? :O )

10. הסטיקרים שמודבקים לי על הארון: "מסיבה כן, אלכוהול ונהיגה? לא!" "אדם לאדם אדם" "פשוט לחייך" "צמחונות חיה ותן לחיות" "לא כאן בבקשה (שלט "אין כניסה" לסיגריה) " "החיים יפים יותר ללא עישון" "לבעלי חיים יש זכויות!" "דרושה: אנושיות" ועוד אחד של "לבעלי חיים יש זכויות" שמעוצב קצת אחרת... ואחרון חביב- "צמחונות מצילה חיים". 

ואוו, עשיתי את זה! אז אני מעבירה את השרביט לשלושה בלוגרים שאצלי בקבועים ואני מאוד אוהבת לקרוא אותם...

מלפפונית חמוצה

ג'ינג'ר

ופארוק

בהצלחה :)