הבלאגן שבראשי

משהו מטורף,

אני אשכרה הולכת ברחוב ומרגישה לא קשורה. קשה לי לשים את האצבע על השוני,  

אולי זה בהליכה, ובדיבור, ואולי זה רק בראש שלי, 

מרגישה כל כך לא בבית בסביבה כל כך עירונית ושונה ממה שאני רגילה. 

הכרתי מישהו חמוד. תלאביבי. 

הזכרתי משהו על זה שאני י'ניקית, אז הוא אמר:

"מה?! את עולה לי"א? חשבתי שאת יותר גדולה!"

"אממ... לא, אני עולה לי'..."

~הלם טוטאלי~

זה מאוד החמיא לי כמובן, מקווה שהוא לא ראה אותי שונה ברגע שידע בת כמה אני. 

בכל מיקרה, ישבנו לנו על הדשה בפארק הירקון ודיברנו איזה שעה וחצי.

בעיקר התווכחנו על הבועה התלאביבית, הוא כל כך אוהב אותה. 

אני מניחה שאני לעולם לא יבין אותה. זאת ממש מדינה ניפרדת. 

או שאולי הפריפריה הצפונית היא המדינה האחרת?

אולי. לעולם לא נדע. 

בכל מיקרה הוא ממש חמוד, יש לנו תחומי עיניין משותפים, מתעניינים בבודהיזם ופסיכולוגיה. 

החיוך שלו.. אח... זאת הייתה שעה וחצי נהדרת...

כניראה לא נפגש שוב, וחבל. 

אח שלי הקטן הפך לצמחוני :) אז נשאר לנו רק אוכל בשר אחד במשפחה, וגם הוא יראה את האור בסוף,

אני מקווה.