הבלאגן שבראשי

ארי דה לוקה, סופר שכותב כל כך טוב שזה גורם לי לרצות לבכות. 

אולי בעצם זה ההורמונים, לכו תדעו. 

בכל מיקרה- סופר מצויין מי שמכיר אולי את "הר אדוני" או את "לא עכשיו, לא כאן" הם שלו. 

אתמול קראתי את היפוכו של אחד- אוטוביוגרפיה שלו. 

שני ציטוטים- סתם שתבינו על מה אני מדברת כשאני מתכוונת לכתיבה טובה עד דמעות. (לא באמת בכיתי, למי שחשב)

"באכסניית סן סבסטיאנו אני מנער מעלי את העייפות תחת מקלחת מזרנוק. אני לובש את חולצת הצמר עם המשבצות הכחולות-לבנות. קניתי אותה אחרי שקראתי סיפור שהיא הייתה חשובה בו. אני תמיד מביא אותה להרים. לקחתי אותה מספר, היא חמה וספרותית. משיבה את נפשי לקראת ארוחת- הערב"

גאוני. 

"אנחנו לועסים מורעבים, אני מסיבוב של יום על צוקים, היא מכמה ארוחות שעליהן דילגה. קצת יין צורב לה את הלחיים.

'עכשיו כבר אין לך פרצוף של כלה, עכשיו את איכרה'.

'מה העבודה שלך?' היא שואלת.

'אני כותב סיפורים, ואחר כך מוכר אותם'.

'אתה סופר?'

'אני אחד שעובד בתור סופר'."

אפילו יותר גאוני. 

וכן שני הציטוטים קשורים בעיניין של ה"סופר" "חולצה סיפורית"

מה לעשות, זה מה שמושך את העין לי. 

מומלץ- בכל מיקרה.