אם מישהו היה רואה את האסמסים ביני ולבינו, מה היה חושב, המישהו הזה?
לעולם לא היה מבין. גם אני לא מבינה.
הכי אני משתוקקת להיות לרגע בתוכו, ולראות אותי דרך עיניו.
להבין איך הוא רואה אותי. מה הוא חושב עלי.
מי אני.
אני יושבת בחדר, מסתכלת סביב. אם היה כאן, מה היה רואה, למה היה שם לב?
וכשהיה יוצא, מה היה זוכר?
את הספרים שמעל שולחן הכתיבה? הסטיקרים על הארון?
הפינה שלי, שהיא בתוך חלון שחסום, שהוא חלק מהקיר? עם התמונה והינשוף והקמיע וכל אלה?
אולי היה זוכר את השידה, עם מברשת השיער, והטכשיטים והקרמים, כימעט כולם בריח וניל...
אבל לא נראה לי. לא נראה לי שהוא היה רואה באמת יותר מידי מכל זה.
אני חושבת שאם היה מבקר בחדרי, בעיקר היה רואה אותי.
הרי גם אני אהיה איתו בחדרי, גם אני חלק מהחדר. ובלעדי החדר בכלל לא שלי.
איך היה זוכר אותי? יושבת על הכיסא הגדול וקוראת? או אולי דווקא קוראת במיטה?
או בכלל, יושבת וכותבת, כמו עשיו ממש על שולחן הכתיבה...?
ואם ההורים היו רואים את האסמסים, מה היו חושבים?
דיי. אני מוחקת אותם וזהו.
הייתי רוצה ללכת לישון היום בערב, ולקום ביום ראשון. לקום כבר בת חמש עשרה ויום. לא רוצה יום הולדת. במיוחד לא כשעוד יש לי חום.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
