הבלאגן שבראשי

כמו שכתבתי בפוסט הקודם, בכלל לא רציתי יום הולדת.

מי רוצה לזכור שהוא מזדקן? ועוד לחגוג את זה?!?!?!?!? 

ומה חוגגים בכלל ביומולדת? ששרדתי עוד שנה אחת ? שנישארתי בחיים כבר 15 שנים? 

ולמרות כל זה, 

זה היה אחד הימי הולדת הטובים שלי. מסיבת הפתעה, פעם ראשונה. 

וגם היום הרגשתי טוב, ולא היה לי חום, ולא כאב לי הגרון, כאילו אמא טבע נתנה לי מתנת יומולדת משלה. 

וקיבלתי את מתנת הפירדה הכי שווה בעולם, אלבום עם תמונות וברכות, ועוד מלא מקום לכתוב זכרונות מהעבר- כשאני ניזכרת. 

כדי לעולם לא לשכוח. 

כדי להיזכר, תמיד. 

ואיך אפשר לשכוח? זאת הייתה מתנת הפרידה הכי מושקעת שאי פעם השיכבה הזאת הפיקה, ואני אפילו רק עוזבת לפנימייה, אני מגיעה כל שבועיים וחופשים. היו כאלה שעזבו לגמרי. 

אני מרגישה אהובה. 

אולי זה הקטע ביומולדת. פשוט יום בשנה, שהוא מיוחד לך. 

זה גם קצת דפוק, אבל זה גם קצת נחמד. 

מזל טוב לי. היה לי יום שמח, 

מחר יהיה פחות. 

מחר האזכרה, אולי אני אצליח, גם השנה. 

אולי גם השנה אני אצליח לא לבכות במשך כל האזכרה. 

אולי.