הבלאגן שבראשי

הקבר שלו כל כך יפה. 

כל כך חם ומזמין, כשאני אמות, אני רוצה קבר ממש כזה!

בעצם אני מעדיפה שישרפו את הגופה שלי, כי הקבורה תופסת יותר מידי מקום.. 

אבל שירפת גופות בטח מזהמת את האוויר לא? 

אז שיקברו אותי ביער, שאני פשוט אתכלה, ושלא ישאר קבר שיתפוס מקום. 

בכל מיקרה, 

המשפחה שלו בנתה במשך חודש את הקבר שלו- ביחד. זה מה שהופך את הקבר שלו לכל כך מיוחד. 

ובלי קשר, גם אסתטית, הוא פשוט יפה. משכב כבוד נצחי. 

מכובד כזה, וגם יש בו משהו ביתי. לא יודעת להגיד למה. 

שרדתי את האזכרה, לא בכיתי. 

רק קינחתי את האף, בלי דמעות, אבל זה לא קשור אני מצוננת. 

הווירוס שאני בדיוק בסופו? מסתבר שזאת מחלת הנשיקה. אני חושבת שזה כבר די נגמר. 

אני שונאת אזכרות. שונאת. 

אבל באתי, בשביל המשפחה. המשפחה שלו. 

וגם בשביל החברות, אם לא הייתי נותנת להן טישו- מה הן היו עושות? 

כבר שנתיים, אה? 

הזמן טס.... 

פיתאום אני חושבת על כמה זה נחמד, שהוא נשאר טהור. 

שהוא נשאר ילד. 

זה כביכול נורא, למות כל כך צעיר. בן 17. 

אבל מצד שני... הוא לעולם לא צריך להיות מבוגר. הוא לעד, בעולם הילדים. 

הוא ילד ניצחי. 

בכל דבר, יש צד חיובי ושלילי. אני זאת שבוחרת מה אני רוצה לראות. 

ועכשיו, סוף סוף, לדמעות מותר לבוא.