הבלאגן שבראשי

והמזוודות ארוזות, והכל מוכן. 

כשאורזים, פתאום מגלים כמה מעט דברים יש לך, וכמה מקום הם תופסים. 

ומה חשוב באמת, ומה לא. 

אני לא מאמינה שהרגע הגיע. 

אני לא מאמינה שאני באמת עוברת לפנימייה. 

אף פעם לא דימיינתי את עצמי בפנימייה, זה כביכול "לא מתאים לי" לאישיות. 

נראה שזה דווקא כן. נחייה ונראה? 

קצת מפחיד, קצת מאוד. 

אני בטח אכתוב כאן פחות עכשיו, יהיה לי פחות זמן לכתוב. 

ארזתי יומן. חדש, יומן מספר 7. אני מקווה שזה יעזור לי לפרוק, אם אני ארגיש בודדה. 

כל כך רחוקה. 

אז ביי,

אני מתחילה את דרכי בעיר הגדולה, אני הולכת להיות מישהי. אתם עוד תשמעו עלי. 

ומחר, זאת רק ההתחלה, 

תחילת הדרך,

תחילת החיים האמיתיים. 

אני עוזבת את החור הקטן בגליל, את השעמום, ואת ה"התבזבזות" שלי. אני מתחילה לעשות משהו רציני עם עצמי. 

שם אני לא אתבזבז. 

שם יהיה לי טוב.

נכון? 

ויהיו לי חברים מהסוג שאני אוהבת, אנשים רציניים שאפשר להתעמק איתם ולחפור על דברים. 

בלי עוד שיחות של שעות רק על בגדים. 

כל כך רחוקה, אבל אני מקווה- מאושרת.