הבלאגן שבראשי

הלוואי והייתי מצליחה להשתחרר מהאנטי הזה.

הוא רק מתחיל לדבר, או עושה את הטעות הכי קטנה, או לא שומע טוב מה אמרתי או לא מקשיב עד הסוף או נושם חזק מידי ו

דיייייייייייי. אני לא יכולה. מתפרץ אנטי כנגדו, אני נסגרת, מהנהנת, לא שומעת, לא רואה, לא רוצה. 

ורגשות האשם אוכלים אותי והוא לא מקל הוא רק נעלב והאנטי גדל וזה מן מעגל כזה ואני לא מוצאת מוצא. 

זה אבא שלי. קיוויתי שהפנימייה תקרב בנינו. ובהתחלה היא באמת קרבה. אבל איך שהוא זה נהרס. אני לא בטוחה מתי בדיוק. למה. איך.

דברתי איתו היום. הצלחתי לדבר איתו שיחה רצינית. על רגש הלאומיות, והקרבה ליהדות.

הוא יודע, כבר הרבה זמן, שאני לא יהודייה. היום הוא שאל אם אני מרגישה ישראלית. 

הוא גם מתחיל להרגיש כמוני. להבין שהוא לא יהודי. שלאומיות זו המצאה של בני אדם.

הוא מבין עכשיו את מה שהבנתי מזמן. זה ברור לי מאליו והא חוקר את זה. לפעמים אני גאה בו, כמו אמא.

אבל הוא אבא שלי. הוא ההורה כאן. הכל מתבלגן. 

אני צריכה אבא.

לנושא אחר, בוער אף יותר.

הרגשתי מועקה. לא ידעתי מה לעשות. הוא קרא לי חמודה. 

רציתי למות. 

אני לא מפסיקה את זה, כי אני לא רוצה? לא יכולה? לא מסוגלת?

וזה שונה, לא יכולה ולא מסוגלת.

יכולה... אני יכולה. בתיאוריה. אבל בתכלס בדוגרי כששמים את הדברים על השולחן ברצינות בלי משחקים באמת אני לא.

וזה אומר- לא מסוגלת.

אבל אולי אני כן מסוגלת, עוד לא החלטתי.

אולי אני ... פשוט לא רוצה?

נהנת מהסכנה, הרס עצמי, אדרנלין, אקשן, התרגשות.

באמת משעמם פה.

 אבל זה רציני. זה לא משחק של ילדים. זה קצת מפחיד. לפעמים מאוד. ואני שומרת את זה לעצמי. כמו טיפשה. או פחדנית?

בסוף סיפרתי לידיד.

לא באמת, אני כותבת שסיפרתי כדי לראות איך אני מרגישה עם זה. הקלה. אוקי, מחר אני אספר לו. 

שמעת? תתכונן. זה סוד מפחיד. 

הוא לא כזה מפחיד. אני מנפחת הכל. אבל זה רציני. יותר רציני אפילו מלהשתכר עד עילפון. נשבעת באלוהים.

יצאתי מהבית של החברה. כוסעמק עם המועקה הזאת שלא יורדת אפילו אחרי הסימפסונים. אני רוצה לשתות. 

"היי, מה קורה? מה אתן עושות?"

"שותות תה"

מספיק טוב... לפחות זה מחמם את הלב. 

זהירות! מעבר אירי

מאוחר מידי, נכנסתי מהר מידי.

טבעתי.