הבלאגן שבראשי

"תשתקי"

"לא רוצה"

"אז אל תרצי, אבל תשתקי"

"לא רוצה"

~מושכת לה בשיער~

"תפסיקי!!!"

"רק אם תשתקי..."

"בסדר, בסדר אני אשתוק..."

~עוזבת אותה, מתחילה לברוח ולהוציא לשון~

"חע! לא תתפסי אותי!"

"תינוקת!"

"אולי אני תינוקת, אבל ניצחתי אותך"

מדכא, מחרפן, משגע, והכי הכי- עולה על העצבים.. 

אולי תסתדרו, אה? תפסיקו לריב לשם שינוי? תקשיבו אחת לשנייה? 

אחותך הגדולה יודעת מה היא עושה, למה את חייבת לעשות ההפך? 

את לא לומדת מהטעויות שלך. 

תתבגרי כבר, לעזאזל!

אני כועסת על עצמי כל כך. 

אם לא הייתי אני, הייתי הורגת אותי. 

באמת. 

קיבלתי רשימת ציוד לשנה הבאה לבצפר. 

לפנימייה.

טיפה מלחיץ, להבין שזה באמת קורה. שאני עוזבת את הבית והכל.  

טיפה מפחיד. 

טוב נו- מאוד. 

אין לי מושג איך זה יהיה, איזה חברות אני אמצא לי שם, עם מי אני אהיה בחדר, אם אני אתמודד עם העומס הלימודי, עם המרחק מהבית. 

אני חושבת שאני לא באמת יבין ויעכל את זה שזה באמת קורה עד ששנת הלימודים תתחיל.

בכל מיקרה, אני עושה כמה שינויים, קטנים. 

אני עברתי לג'ימייל, אני בתהליך סינון אנשים מהפייסבוק, עשיתי הליקס, קנו לי לפטופ. 

אני עוד מעט אהיה בת חמש עשרה. 

אני מרגישה זקנה. 

עוד מעט הכל נגמר.... אני כבר בסוף הדרך, יחסית. 

זה מפחיד, אני כבר גדולה כלכך..

15. זה גיל רציני. 

אמאל'ה, אני כבר כימעט אישה. 

מפחיד לי. 

כי בחופש אפשר.

אתמול, פתאום הבנתי "עכשיו חופש גדול".

כן, קצת בדילאי.. אבל לא נורא. 

אז מה עשיתי? 

נעלתי את הדלת של החדר שלי, סגרתי את התריסים, הורדתי חולצה, חזיה ומכנסיים.

הורדתי את העדשות מגע. 

הפעלתי מאוורר.

ופשוט- הלכתי לישון. 

בלי שעון מעורר, בלי להגיד לאף אחד להעיר אותי או משהו.. 

התגעגעתי להרגשה הזאת. 

אה.. כן. 

מסתבר שאני קצת אלרגית לצרעות. 

אבל לא בצורה קטלנית... 

דמיינו תמונה. 

התמונה גדולה ומורכבת, צבעונית ומסובכת. 

התמונה בגודל של כמטר על מטר. 

במרכז התמונה, ישנה מסגרת. המסגרת ממסגרת בערך סנטימטר על סנטימטר.

המסגרת די פשוטה, זולה כזאת. 

מחוץ למסגרת הזו, קיימת עוד מסגרת. היא ממסגרת עשרה סנטימטר על עשרה סנטימטר מתוך התמונה הגדולה. 

מסגרת חזקה, איכותית, לא יפה במיוחד -עשוייה ארד. 

חמישים סנטימטר על חמישים סנטימטר ממוסגרים בתוך מסגרת שלישית. 

המסגרת מעוטרת בקישוטים פשוטים, עדינים ויפים. המסגרת מבריקה ועשוייה כסף יקר.

כמו שניחשתם, המסגרת האחרונה ממסגרת את כל המטר על מטר של התמונה. 

המסגרת עשוייה מזהב טהור ויוקרתי, והמראה שלה אצילי ומסוגנן, מעוטר בקישוטים יפים ומרשימים.. 

ועם כל המסגרות האלה, אני הולכת לאיבוד בתוך התמונה,

ולא מצליחה לראות את התמונה הגדולה בשלמותה. 

אני משוטטת והולכת לאיבוד בין כל המסגרות והעומקים השונים, 

ולא מצליחה להבין מה דעתי על החיים.