הבלאגן שבראשי

ממש כיף,  השבוע הראשון נראה כמו לפחות שבועיים. עמוס,עמוס,עמוס. 

זה מוזר, אבל אין לי הרבה מה לכתוב. 

אני כותבת הרבה ביומן- כימעט כל ערב. זה עוזר זה פריקה. 

אבל כאן? אין לי מה לכתוב. 

לא בתור אנונימית. 

אולי זה עוד יבוא. אולי גם שירים. 

אולי.

והמזוודות ארוזות, והכל מוכן. 

כשאורזים, פתאום מגלים כמה מעט דברים יש לך, וכמה מקום הם תופסים. 

ומה חשוב באמת, ומה לא. 

אני לא מאמינה שהרגע הגיע. 

אני לא מאמינה שאני באמת עוברת לפנימייה. 

אף פעם לא דימיינתי את עצמי בפנימייה, זה כביכול "לא מתאים לי" לאישיות. 

נראה שזה דווקא כן. נחייה ונראה? 

קצת מפחיד, קצת מאוד. 

אני בטח אכתוב כאן פחות עכשיו, יהיה לי פחות זמן לכתוב. 

ארזתי יומן. חדש, יומן מספר 7. אני מקווה שזה יעזור לי לפרוק, אם אני ארגיש בודדה. 

כל כך רחוקה. 

אז ביי,

אני מתחילה את דרכי בעיר הגדולה, אני הולכת להיות מישהי. אתם עוד תשמעו עלי. 

ומחר, זאת רק ההתחלה, 

תחילת הדרך,

תחילת החיים האמיתיים. 

אני עוזבת את החור הקטן בגליל, את השעמום, ואת ה"התבזבזות" שלי. אני מתחילה לעשות משהו רציני עם עצמי. 

שם אני לא אתבזבז. 

שם יהיה לי טוב.

נכון? 

ויהיו לי חברים מהסוג שאני אוהבת, אנשים רציניים שאפשר להתעמק איתם ולחפור על דברים. 

בלי עוד שיחות של שעות רק על בגדים. 

כל כך רחוקה, אבל אני מקווה- מאושרת. 

הקבר שלו כל כך יפה. 

כל כך חם ומזמין, כשאני אמות, אני רוצה קבר ממש כזה!

בעצם אני מעדיפה שישרפו את הגופה שלי, כי הקבורה תופסת יותר מידי מקום.. 

אבל שירפת גופות בטח מזהמת את האוויר לא? 

אז שיקברו אותי ביער, שאני פשוט אתכלה, ושלא ישאר קבר שיתפוס מקום. 

בכל מיקרה, 

המשפחה שלו בנתה במשך חודש את הקבר שלו- ביחד. זה מה שהופך את הקבר שלו לכל כך מיוחד. 

ובלי קשר, גם אסתטית, הוא פשוט יפה. משכב כבוד נצחי. 

מכובד כזה, וגם יש בו משהו ביתי. לא יודעת להגיד למה. 

שרדתי את האזכרה, לא בכיתי. 

רק קינחתי את האף, בלי דמעות, אבל זה לא קשור אני מצוננת. 

הווירוס שאני בדיוק בסופו? מסתבר שזאת מחלת הנשיקה. אני חושבת שזה כבר די נגמר. 

אני שונאת אזכרות. שונאת. 

אבל באתי, בשביל המשפחה. המשפחה שלו. 

וגם בשביל החברות, אם לא הייתי נותנת להן טישו- מה הן היו עושות? 

כבר שנתיים, אה? 

הזמן טס.... 

פיתאום אני חושבת על כמה זה נחמד, שהוא נשאר טהור. 

שהוא נשאר ילד. 

זה כביכול נורא, למות כל כך צעיר. בן 17. 

אבל מצד שני... הוא לעולם לא צריך להיות מבוגר. הוא לעד, בעולם הילדים. 

הוא ילד ניצחי. 

בכל דבר, יש צד חיובי ושלילי. אני זאת שבוחרת מה אני רוצה לראות. 

ועכשיו, סוף סוף, לדמעות מותר לבוא. 

כמו שכתבתי בפוסט הקודם, בכלל לא רציתי יום הולדת.

מי רוצה לזכור שהוא מזדקן? ועוד לחגוג את זה?!?!?!?!? 

ומה חוגגים בכלל ביומולדת? ששרדתי עוד שנה אחת ? שנישארתי בחיים כבר 15 שנים? 

ולמרות כל זה, 

זה היה אחד הימי הולדת הטובים שלי. מסיבת הפתעה, פעם ראשונה. 

וגם היום הרגשתי טוב, ולא היה לי חום, ולא כאב לי הגרון, כאילו אמא טבע נתנה לי מתנת יומולדת משלה. 

וקיבלתי את מתנת הפירדה הכי שווה בעולם, אלבום עם תמונות וברכות, ועוד מלא מקום לכתוב זכרונות מהעבר- כשאני ניזכרת. 

כדי לעולם לא לשכוח. 

כדי להיזכר, תמיד. 

ואיך אפשר לשכוח? זאת הייתה מתנת הפרידה הכי מושקעת שאי פעם השיכבה הזאת הפיקה, ואני אפילו רק עוזבת לפנימייה, אני מגיעה כל שבועיים וחופשים. היו כאלה שעזבו לגמרי. 

אני מרגישה אהובה. 

אולי זה הקטע ביומולדת. פשוט יום בשנה, שהוא מיוחד לך. 

זה גם קצת דפוק, אבל זה גם קצת נחמד. 

מזל טוב לי. היה לי יום שמח, 

מחר יהיה פחות. 

מחר האזכרה, אולי אני אצליח, גם השנה. 

אולי גם השנה אני אצליח לא לבכות במשך כל האזכרה. 

אולי.