שלוש שנים לאמצע החיים

איך שאני לא מסתכל על האסון שפוקד את אזור הצפון בימים האחרונים, אני יותר ויותר נזכר במה שהתרחש ברחובות מנהטן ב – 11 בספטמבר שנת 2001.

אין אדם שליבו לא נחמץ בעת הצפיה בתמונות המשודרות אלינו בכל ערוצי הטלווזיה במשך כל שעות היממה, לראות את שרידי האוטובוס המפוייח מזכרת דוממת לעשרות צוערי קורס קציני שב"ס שעשו דרכם אל הכרמל במטרה אחת, לסייע ולהציל חיים של אחרים ובעצמם נספו בתופת. נוסף עליהם אנשי כוחות הבטחון, שוטרים ושוטרות, אנשי כיבוי אש ואנשי הצלה שקפצו פשוטו כמשמעו אל תוך הלהבות במטרה להציל חיים של אחרים ולהתמודד עם התופת המשתוללת. בימי חג החנוכה אשר בדרך כלל אנו מהללים את גיבורי התרבות ההיסטורים שלנו - המכבים, אלו התחלפו באותם גיבורי השבוע, אותם לוחמים אשר קורצו מחומר מיוחד במינו, שחרפו נפשם והטילו עצמם למשימת המלחמה באש הגדולה ואבדו את חייהם. כמה סוריאליסטי אך מאוד דומה ומזכיר את אותם אנשי הצלה ובטחון, עשרות כבאים ( Fire fighters ) אשר נספו בקריסת מגדלי התאומים בגראונד זירו בשנת 2001.

אפשר לומר שיסודות המחדל ניטעו עמוק במציאות הקיימת  ולפני תקופה ארוכה והיום במבט לאחור אפשר לומר שהאסון היה אפשרי ולא נעשה מספיק כדי למנוע אותו מבעוד מועד וזאת מכמה אספקטים.

תופעת שריפת הפסולת בישובים הערביים באזור הכרמל בפרט ובאזור הגליל בכלל מאוד שכיחה וגורמת לרוב לזיהום אויר ושריפות רבות אשר מסכנות את החי הצומח ואת הישובים. הרשויות המקומיות לא עושות מספיק כדי למגר את התופעה ולא מנסות למצוא פתרון אחר לאותה אוכלוסיה אשר רגילה לאורך השנים לבצע את האמור ללא מחשבה שהדבר פסול ומסוכן.

יש לחנך ולהסביר לנוער ולאוכלוסיה הרלוונטית כמה פסולה התופעה, למצוא אלטרנטיבות לפינוי פסולת ולהעלות את הסוגייה על סדר היום הציבורי באזור הרלוונטי, כמו שברשויות המקומיות העירוניות, טיפלו בתופעת זריקת הפסולת ברחובות ביד קשה וניתן היום ללכת ברחובות העיר ללא עקיפת ערמות פסולת וגזם רבות, ויצירת משמעת ציבורית וסדר של איסוף פסולת בימים קבועים ע"י גורמי הרשות המקומית.

הערכות נציבות כיבוי אש הארצית לאירוע ענק ברורה לכולם שהינה לוקה בחסר ובשלב זה כבר החלו כל הנוגעים בדבר לכסוח את ישבנם בכל מיני סיכומי דיון כאלו ואחרים, זריקת אחריות מצד לצד, האוצר מאשים את נציבות הכיבוי, אלו מאשימים את האוצר ומעל לכולם נמצא משרד ראש הממשלה שבכלל לא לוקח אחריות למצב הקיים. ברור לכולנו שנציבות כיבוי אש הוזנחה במשך עשרות בשנים, הרי אצלנו במדינה הקטנה תמיד מטפלים בעניינים חשובים רק לאחר מעשה. וכל עוד האש בוערת, הנושא נמצא על סדר היום הציבורי, אני מתערב איתכם ברגע זה שביום שיכבו כל הלהבות, רובנו ובעיקר התקשורת תשכח מהכל ותרוץ אל האייטם התקשורתי הבא, ונסו להיזכר מה היה הבאז הקודם לפני השריפה, זוכרים ? אז אני אזכיר לכם – היתה אותה נפילת רשת של סלקום שהשביתה במשך כמעט יום שלם יותר משלוש מליון לקוחות, האם אתם זוכרים איזה עניין עשו מכך בתקשורת וכמה תביעות ייצוגיות כבר הוגשו לבית המשפט המחוזי ביום שלמחרת ? איפה אותם עורכי דין בימים האחרונים ? מדוע הם לא מגישים תביעה יצוגית נגד המדינה בגין שריפת 5 מליון עצים ואובדן שטחים ירוקים בשטח של 50,000 דונם ??? וזאת רק נכון לשעת כתיבת שורות אלו...

אין ספק שמשרד התקציבים באוצר ובראשו ממשלת ישראל פועלים באופן פופוליסטי ושגוי בדרך חלוקת התקציבים לרשויות השונות, רק לפני שבועות אחדים עלה לסדר היום הציבורי נושא תקצוב ישיבות ההסדר בפרט והציבור החרדי בכלל. אין ספק שיש לתקצב גם את האוכלוסיות המיוחדות הנמצאות בשולי החברה, אך לא יתכן שאלו ינצלו את תקציבי המדינה הדלים בשל כוחם הפוליטי הרב ואילו בדברים הבוערים והחשובים ביותר בחיי היום יום שהם הערכות כוחות ההצלה וכיבוי האש אנו נמצאים מול שוקת שבורה ועוד בכוונת תחילה.

יש לבצע רפורמה מהותית בכל הקשור לנציבות כיבוי אש ארצית, לתקצב באופן ישיר את המחלקות השונות כולל שכרם של אנשי הכיבוי שלא ניתן להסתדר אפילו יום אחד ללא הימצאותם בתחנות הכיבוי מוכנים לכל מקרה ולכל שריפה שלא תפרוץ בכל מקום בארץ, לבצע רכש מסיבי של ציוד מתקדם, כולל כבאיות, ציוד אישי, מסוקים, מל"טים, וכמובן אמצעי כיבוי אש מוטס. הרי כבר נאמר בתקשורת שאילו היה ברשות הנציבות מספר זעום של כלי טייס, היו יכולים להשתלט על השריפה בעודה במימדים קטנים ומונעים את התפשטותה המהירה וגדילתה למימדים מפלצתיים כאלו.

אין אנו יכולים להסתמך על מדינות שכנות במיוחד לאור מצבנו המדיני הקשה, תארו לעצמכם ששריפה בסדר גודל כזה היתה מתחילה כפועל יוצא של אירוע מלחמה מקומי עם לבנון או סוריה, אני לא מאמין שבאותה סיטואציה היינו מקבלים סיוע רב לאומי במידה דומה לזו שזכינו בימים האחרונים.

מדינה כמו ישראל שלה אחד מחילות האויר הטובים בעולם באיכותו, בעלת אחד הצבאות החכמים והמצויידים ביותר בעולם, לא יכולה להרשות לעצמה להזניח תחום חשוב כל כך כמו נושא כיבוי אש והצלה. וכל זאת אל מול עתודות השטחים הירוקים המעטות והחשובות מאוד בארצנו הקטנה, פינות החמד והמפלט מהאורבניות החונקת המאיימת להשתלט על כל חלקה פנויה. ריאה ירוקה אשר בעיקר באזור הצפון מהווה מקור עיקרי וחשוב לאויר נקי לתושבי הצפון שגם ככה סובלים מזיהום אויר תמידי מכיוון בתי הזיקוק במפרץ חיפה והקריות.

כמו באירועי התאומים, הממשל טעה במשך שנים והזניח את התחום ונותר לו רק להכות על חטא לאחר מעשה, להקים וועדות חקירה ממלכתיות ולתבוע את פיטורי נושאי המשרה הבכירים, וזאת במקום להבין מהו מקור הבעיה העיקרי ולפעול לתקן את הליקויים במהרה על מנת למנוע מקרה נורא שכזה לחזור על עצמו בשנית.

מנקודת מבטי כל משרד ממשלתי בתחומו חייב להקים גוף פנימי שמטרתו לקדם ולפעול על מנת למנוע את האסון הבא: משרד האוצר בתקצוב עודף ונכון למערך הכבאות, משרד החקלאות בבחינת סוג העצים ואופן נטיעת היערות כדי למנוע התפשטות מהירה של סופת אש כזו בעתיד, משרד החינוך בהכנסת נושא מניעת שריפות ושמירה על החי והצומח בתוכנית הלימודים השנתית, הפצת הוראה המחייבת כל בית ספר היוצא לטיול בצפון לעבור עם אוטובוס התלמידים בכבישי הכרמל המפוייח במשך 3 השנים הבאות, וזאת על מנת להחדיר בתודעת הנוער המתבגר המעצב את אופיו בשנים החשובות בחיים את אותם ערכים חשובים של שמירה על החי והצומח בכל מחיר. משרד הבטחון צריך להגביר את שיתוף הפעולה עם נציבות כיבוי אש על מנת להוות גורם מכפיל כח באירועי ענק מסוג זה, תרגול חפ"קים משותפים ושימוש באמצעים קיימים כגון מל"טים, מסוקים ומטוסים.

מעבר לכל זאת, על הממשלה למצוא דרך להמשיך ולהכין את הסקטור הפרטי לתמיכה באירועים מסוג זה, חתימת חוזים ארוכי טווח לאספקת חומרים מעכבי בעירה ממפעלים הנמצאים בישראל. כולל התחייבות להמצאות מאגרים לשימוש בשעת חירום. חתימה על הסכמים הדדיים עם מדינות שכנות בכל הקשור לסיוע במקרה של אסון בסדר גודל ארצי וללא צורך בבקשה אישית של רה"מ לסיוע בשעת הצורך, אלה הפעלת נוהל דרישת סיוע ממדינה שכנה, דבר שיכול בהחלט להדק את הקשר של מדינת ישראל לשכנותייה באגן הים התיכון.

אנו צריכים להפקי את הלקים ברמה הבסיסית ביותר ולדאוג שאלו יתוקנו בהקדם האפשרי, אני נגד עריפת ראשים, משום שלדעתי אלו שהיו בראש המשרדים בכל השנים שעברו וסייעו ליצירת הליקוי הם אלו אשר צריכים לתקן את המעוות ועליהם מוטלת האחריות להכין אותנו ליום הבא. מוכנים יותר, ערוכים יותר, בטוחים יותר.