שלוש שנים לאמצע החיים

יש תחושה כזו של אי בהירות שאופפת את כל ההוויה היומיומית, אי הצורך בתכנון לטווח הרחוק, החיים הספונטניים והמהירים שלהם נכנסתי לפני כחצי שנה, מצד אחד החוסר בצורך לתכנן ולדעת כל הזמן מה יקרה מחר או מחרתיים, ההיפך הוא הנכון, לחיות מהיום למחר בלי יותר מידי לחשוב קדימה או להתלבט בעתיד לבוא.

כל כך לא מתאים לי, כל כך לא אופייני, מי שמכיר יודע שאני האלוף בתכנונים, תמיד יודע לאן להגיע, איך ומתי. אפילו בעבודה זה עיקר עיסוקי, תמיד סגדתי לאנשי התכנון והארגון והנה אני נותן לחיים שלי להתבדר ללא כיוון, ללא דרך, להתפזר במין אי סדר מאורגן.

בתור גרוש בן 35 שרק לאחרונה התחיל לשחות במים הצבעוניים של הרווקות שאחרי זוגיות, אחד שקפץ מעגלת הנישואים לעגלת זוגיות אחרת בלי לעצור ולנוח, בחור שפעם ראשונה בחיו מאז גיל 20 ניתק את עצמו מהקרון וקפץ לקרקע, נתן לרכבת לחלוף על פניו, סוף סוף עומד על שתי רגליו, מפוכח, עיניו פקוחות לרווחה, מביט סביבו ושותה בצמא את הנוף המעניין והנעים לעין, סוקר בשקיקה את אותם שדות פתוחים ומרחבים אמיתיים שלא היו ברורים לעין המתבוננת כשהיה אחד מנוסעי הרכבת השועטת קדימה.

התחושה היום מזכירה לי את אותה התחושה שאפפה אותי לאחר השחרור מהשירות הצבאי בגיל 22 (כן, היית גם שנה בקבע), כאילו הכל אפשרי, צומת אחת עם עשרות דרכים יוצאות ממנה וכל דרך צופנת בחובה עתיד אחר, סוג של דה-ז'ה-וו מתוק שכזה, רק נשאר לבחור את הדרך הנכונה ולצעוד קדימה בבטחון. ומי יודע מה היא הדרך הנכונה ? מי יודע לאן תוביל אותי הפעם ההחלטה ללכת בנתיב הזה ? יודע שהזדמנות מסוג זו לא נקרית בדרכו של אדם כל יום בחייו, מעט הם הפעמים בחיים שיש מצב של בחירה מחדש בדרך, צומת דרכים המאפשרת לנו לנתב את עצמנו, לנסות לשלוט בגורלנו. יודע שזו החלטה חשובה שיש לתת לה את הדעת, אך מאידך יש לפעול עפ"י תחושת הבטן, עפ"י ההכוונה הפנימית, זו שתתן לי את הכח לצעוד בבטחה במשעול, לא לחשוש ולהאמין שאני מתקדם לעתיד טוב יותר, מבטיח, אופטימי מתמיד.

ועדיין מתוך כל החוסר בהירות הקיימת, מתוך הערפל הקיים, ברורה לי התמונה הסופית, אני יכול לראות שם באופק, בסוף הדרך הארוכה, את עצמי, בכל המובנים, עבודה, משפחה, זוגיות, חי חיים שלמים, חי חיים מלאים...

התמונה מעטיפת הדיסק הראשון של שוטי הנבואה, להקה שאני מאוד אוהב לשמוע...קחו לכם כמה דקות מנוחה ותקשיבו למילים שבשיר "אמונה".