שלוש שנים לאמצע החיים

אני לא מהטיפוסים של הבוקר ובדרך כלל זה אני שגונב עוד חצי שעה בהשכמה מתי שרק אפשר, שלא לדבר על שישבת שהוא מנהג קבוע להחשיך את החדר למכת מצרים התשיעית ולהתעורר ביקיצה טבעית כשכל שאר העולם המודרני כבר באמצעו של המשהו השלישי המאוד חשוב שלו.
כאן בגליל התחתון זה קורה לי כל פעם מחדש, השעון הביולוגי שלי מתאפס ואני מוצא את עצמי מתעורר לאיטי בשעה חמש וחצי בבוקר, יוצא אל הגינה שצופה לכיוון צפון-מזרח ושומע את ההרים מתעוררים אל יום חדש, קריאת התרנגולים מהכפר סלמה הסמוך, קולות המואזין קורא למתפללים אל המסגד וציוץ הציפורים המופתעות שאך קמו משנת הלילה ומצאו שותף חדש לבוקר.
בהביטי מזרחה אל עבר אגם הכנרת הנחבא בין ההרים, אפשר כבר לראות את דמדומי השחר העולה מהרי הגולן, כמו נורת פלואורוסנט ענקית הנדלקת לרוחב הרקיע שופכת אורה על היקום הקטן שאני מסוג להכיל בשתי עיניי, אור גדול שוטף את הבקעות, הגבעות והנחלים, מתגבר משניה לשניה ומכין את האדמה לבוא השמש שתעלה בקרוב מאחורי ההרים.
כמה מפתיע שזריחות בטבע תמיד ישוו לרגע תכונה מיוחדת, כאילו לא היו שם כל יום, כאילו שכחנו מקיומן הטבעי, הברור והבנאלי. אולי אנו בני העידן המודרני המתגורים בערים בהם לא ניתן לצפות בזריחה ולהיות חלק מהחוויה הבראשיתית הזו, שכחנו משהו מאבני היסוד של חיינו.
בלי להתמוגג יתר על המידה, יש כאן משהו מיוחד שמעט מאיתנו זוכים להעריך כל בוקר מחדש, מזל שלי שמידי פעם אני מגיע אל הקיבוץ לכמה לילות או יותר נכון בקרים של זמן בראשית.
שיהיה בוקר מואר חדש וטוב!

(מבט מקיבוץ לוטם לכיוון מזרח, כפר מע'ר בתחתית התמונה)