זהו רחוב רגיל. כמה בתים, הרבה עצים. זוהי שעת צהריים מעוננת, והמדרכה ספוגה ממימי הגשם של הבוקר.
אין איש ברחוב, מדי פעם עוברת מכונית אפורה, כסופה, לבנה.
בין כתמי האפור והלבן מבצבץ כתם ירוק זוהר, או חום כבד.
קול המדרכה הנדרכת על ידי נעל משופשפת מתריע על התקרבות אדם למקום בו ישבתי.
שקשוק מיימי שמתחיל ונפסק מהר.
נראה כאילו האדם היה שחור, אולי בגלל הבעתו הריקה, ואולי בגלל הרקע האפור שסבב אותנו. גם אדם שמח היה נראה עצוב על רקע נוף כל כך שקט. בשקט התקרב האדם והתיישב לידי, לא אמר מילה. ישיבתו כפופה, גבו מעוקם בחינניות כאילו היה גבעול ברוח.
הוא לא כל כך יפה.. חשבתי, בדרך כלל אנשים חסרי הבעה עושים לי את זה. אדם רגיל, אפור. מעניין אם גם אני נראיתי כזו, ובגלל זה התיישב לידי.
"את יודעת, כשהעננים זזים ככה, אני תמיד חושב על הצורה שבה נראה העולם מבחוץ. זאת אומרת, אם את היית יושבת שם למעלה,
אולי היית רואה את העולם שלנו מסתובב בעוד את נשארת יציבה עם העננים."
מוזר הבחור, לא ראיתי אותו פה אף פעם. ובמקום קטן כל כך היית מצפה להכיר את כולם.
"אתה חדש כאן?" שאלתי במעט חוסר עניין, "לא חדש ולא ישן. וגם אין לי שם. אני אומר את זה כי ידעתי שתשאלי את זה אחר כך. אני מניח שהבחנת בי רק כשהתייבתי לידך. אתם תמיד כאלה."
אתם? מי זה אתם? מצחיק שרק התיישב לידי וכבר התחיל להכליל אותי עם הקבוצה חסרת השם והתכלית שיצר.
"אתם זה את והאנשים שלך.. ידעתי שתשאלי גם את זה, אז חסכתי לך את המילים. תשמרי אותן לשאלות חשובות יותר.בבקשה, אין בעד מה."
"שאלות חשובות כמו הקיום שלנו?"
"תשתקי. אמרתי לך לשמור אותן לא? חבל שתבזבזי את כולן עכשיו."
"לך אין מילים מבוזבזות?"
"או, זה כבר יותר טוב. זו שאלה טובה. לא, אין לי מילים לבזבוז, המאגר שלי תמיד מתחדש. אתם.. אתם תמיד נגמרים. כל דבר בכם נגמר במוקדם או במאוחר, אבל אצלי זה לא ככה. אני מיוחד"
"מה עושה אותך כל כך מיוחד? מאגר המילים המתרחב שלך?"
"כן גם זה.. וגם היכולות שלי. אני בטוח שלך אין כאלה יכולות מיוחדות."
קצת מתנשא.. שיחה לא נחמדה במיוחד הייתי אומרת. הדלקתי סיגריה והסתכלתי על העננים שזזו. באמת מעניין איך נראה העולם מבחוץ.
"את רואה? רק הדלקת אותה וכבר היא מתחילה להיגמר. בדיוק כמוך. בדיוק כמו כולכם"
"גם אתה תיגמר מתישהו לא?" שאלתי בעצבנות.
"כן, גם אני. אני מוכרח להודות שאת צודקת. אבל אני מיוחד. הסיום שלי הוא אינו אלא סיום פיזי, את מבינה?
כמו קו שנמשך ונמשך ונמשך, ואז פתאום הוא נקטע, אבל במחוז אחר הוא נמשך, אולי בצבע אחר ובעובי אחר, אולי גם בצורה אחרת, אבל התמצית שלי נשארת."
"כמו גלגול נשמות"
"לא. לא כמו גלגול נשמות. גלגול נשמות זה מושג טיפשי שאתם המצאתם"
"אני מצטערת, אבל לא אני המצאתי את זה, אם אתה רוצה אתה יכול ללכת להאשים אחד אחר מאיתנו." עכשיו כבר ממש כעסתי.
"זה בסדר, אני מבין אותך. אם את רוצה ללכת את יכולה, את יודעת. הבית שלך פה"
"כן אני יודעת איפה הבית שלי. ואולי באמת כדאי שאלך." אמרתי ובקושי פתחתי את פי. העצבים הגיעו עד לשיניי. לא הניחו לי לפתוח אותן.
"כן, אולי באמת. רק לפני שתלכי רציתי להגיד לך משהו. והפעם אל תבזבזי את המילים שלך בשביל להשיב בסדר? אל תעני."
הנהנתי בשקט. לא האמנתי שבאמת הקשבתי לו.
"את רואה את כל זה? את העננים ששטים, את המכוניות שבאות והולכות, את האנשים האפורים, את עצמך? כל זה, הוא את."
"אני?"
"שקט. אמרתי לא לבזבז מילים נכון? יופי. כן, כל זה הוא את. בך יש טיפה מכל דבר מסביבך, ובסביבה יש טיפה ממך.
אל תחשבי שזה עושה אותך לחשובה יותר או בעלת השפעה, אבל זה פשוט ככה."
"יש פה איזו אמירה לגבי ההתייחסות שלי לסביבה?"
"לא, ממש לא. הסביבה לא חשובה, כמו שאמרתי עלייך, גם הסביבה תיגמר. הכל פה יגמר במוקדם או במאוחר.
את לא צריכה להתאמץ כדי שהיום הזה לא יגיע, הוא תמיד יגיע, וזה לא כך כך משנה איך תיראי עד אז, או מה הספקת בכל השהות שלך פה.
רק דבר אחד חשוב. תקשיבי. זה הכל."
הוא הניח את ידו על כתפי, ומשום מה לא נרתעתי ממנו, ידו הייתה קרה ואפורה גם היא, כאילו כבה האור החי שלו ממזמן.
"כשתתחילי להקשיב את תביני הכל."
ובעוד המילים האלה סובבות בראשי ומהדהדות, קם האדם המוזר והלך. שקשוק המיים מתחת לסוליות נעליו הרגישו כמו צלצול של הפסקה נגמרת.
המדרכה החומה, הכבדה והרטובה שכבה תחתיו, סופגת בקושי את צעדיו.
הסיגריה נגמרה, האפר שלה נפל לרצפה ברכות, ואני זרקתי את הבדל. צליל פגיעתו בשיח היה רועם וקשוח.
הסתכלתי מסביבי, אף אחד. שקט מוחלט וריק. רק העננים נעים לאיטם.
אז ככה אנחנו נראים מבחוץ..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
