החיים שלנו מלאים בפרידות קטנות ועצובות. חלק יותר חלק פחות, אבל כולן גורמות להאט קצת,
לחשוב קצת על הכל, ועל איך ממשיכים מכאן.
מרגיש לי קצת פתטי לשבת מול המחשב כשברקע שיר קיטשי של אר אי אם ולבכות על הכלבה שלי.
אבל צריך משהו שיגרום לדמעות להפסיק לרדת, ויעזור להגיע להשלמה.
במשך שש שנים היא הייתה בת בית, חלק מהמשפחה..
כלבה מקסימה, חמודה ומלאת חיים.
אי אפשר להגיד למה כל כך אהבתי אותה, פשוט אהבתי.
מין אהבה ללא תנאים כזו.
הקטע שהכי מציק לי הוא הצורה שבה היא מתה.
מישהו באיזור המגורים שלי הרעיל חמישה כלבים, מצאו אותם אחד ליד השני, והיא אחת מהם.
נוראי לדמיין את התמונה בראש.
החיים שלנו מלאים בפרידות קטנות ועצובות, כל אחת מהן משאירה חור קטן בגוף, חור שאולי יתאכה ואולי לא.
אבל אותן פרידות קטנות הן חלק מהחיים שלנו, וכמו שצריך לעצור לרגע, להסתכל רגע על חיינו, כך צריך ללמוד להמשיך הלאה..
כולם נפגעים, לפעמים, כולם בוכים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
