“The worst part of success is trying to find someone who is happy for you.”― Bette Midler
למה דווקא מהאנשים שהכי קרובים אליי, החברים הכי טובים שלי, אני צריכה לקלוט כל כך הרבה קנאה?
כשהם מצליחים, אני תמיד אומרת מילה טובה. לפחות משתדלת. וכשאני מצליחה משהו הם גורמים לזה להרגיש כאילו זה איזה פשע. כאילו אני צריכה להתנצל על כך.
וזה גורם לי לחשוב - מתי הפסקנו ללמוד לפרגן, לשמוח באמת בשביל האחר, להראות אכפתיות והתעניינות?
האם בשלב מסוים כל אחד מאיתנו נעשה מרוכז רק בעצמו, ובהצלחות שלו, שהוא כבר לא רואה את האחר? לא מסוגל להגיד 'כל הכבוד' אמיתי, מהלב, לחבר שהצליח?
ואולי גם אני גרמתי למישהו להרגיש כמו שהם גרמו לי להרגיש היום? מקווה שלא, אבל בכל מקרה לוקחת את זה בתור שיעור לעתיד.
ואולי תקופת הבגרויות עשתה לנו את זה. הפכו אותנו למכונות ציונים והכניסו אותנו לתחרות הזאת, של מי הכי מוצלח והכי חכם, מי יוגש על המגן הכי גבוה ומי יאלץ להסתפק בפחות. בכל התחרות הזאת, שכחנו איך מתנהגים לבני אדם? בסופו של יום, מה שיזכרו מכל אחד מאיתנו זה איזה אדם היינו. מה אנחנו רוצים שיזכרו?
קנאה היא רגש כל כך מגעיל, אך עם זאת אנושי ונורמלי לגמרי וכולנו מרגישים בו בשלב כזה או אחר.
רק חשוב לזכור דבר אחד - אם אתם מרגישים קנאה כלפיי מישהו, תשדלו לא לנפנף זאת בצורה כזו ברורה במושא הקנאה שלכם, כי תאמינו לי - זה מרגיש רע ולא נעים.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
עשיתי היום את מודול E. נראה לי היה בסדר, מחכה לפתרונות של יואל גבע ומקווה לטוב :)
לכל מי שניגש היום, לא משנה לאיזה שאלון, איך הלך?
אם לא הלך טוב לא לקחת ללב, יש מועד ב'.
שבוע הבא בגרות במתמטיקה, הבגרות שאני הכי מפחדת ממנה (אחרי הבגרות בפיזיקה בעצם 
) אז כאן החלו החרישות לקראתה. מאחלת בהצלחה לכל מי שניגש :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סופרגירל
