מסטיק בטעם קולה

"מה את עושה עכשיו?" שמעתי קול מאחורי. ידעתי שזו היא עוד לפני שהסתובבתי.

לאחר מתן הסברים קצרים ולא משכנעים שבמהלכו טרחתי לגמגם הצלחתי להוציא מפי את המלים "בצפר זה קשה.".

"אני בטוחה," היא ענתה, משקפיה נשענות על אפה בצורה לא מאוזנת. היה ברור שהיא רואה אותי כרגע באור לא מחמיא.

פתחתי את לבי בפניה וסיפרתי לה הרבה ממה שיש לספר עליי, הרבה יותר ממה שסיפרתי לרוב המורות בבית הספר. סיפרתי על התחרות, אמרתי לה את האמת על זה שבמקום לעשות את מה שאמרה כתבתי בשיעור..

אני אולי אכתוב, ואעשה דברים שלא יראו לה, אבל אני לא אשקר על זה אחר כך. אני עומדת מאחורי המעשים שלי.

היא לא התרשמה והמשיכה להביט בי, זה כמעט כאילו פניה דיברו אליי בקול מונוטוני ולא משתנה. לא ידעתי מה לעשות. בדרך כלל כשאנשים שומעים על האמת הזו הם מבינים, הם מוותרים, משאירים לי לחיות לנפשי בעודם צופים בי מן הצד ומקווים שאני אעבור את הבגרות, או את המבחן, או את אלוהים יודע מה בשלום. הם לא צריכים להתפלל עליי, שכן זה מה שאני עושה, צולחת את המבחנים ואת הבגרויות, ומגיעה לבית הספר. אני פשוט עושה את זה בדרך שלי.

היא העירה לי, אומרת שלא הייתי איתה בכל השיעורים האחרונים, מונה בלהיטותה גם את יום רביעי האחרון שבו התפוצצה מרוב עצבים על הכיתה שלי ועל הרעש וחוסר הרצינות שהיא מפגינה. אני לא זכרתי שקרה משו מיוחד, לצעוק על תלמידים בבית הספר מעולם לא היה דבר שנראה לי חריג. כשאמרתי לה שאני לא זוכרת מה קרה ביום רביעי היא לא זכרה שבאמת הייתי שם, חשבה בטעות שהייתי חסרה באותו היום.

אמנם לקח לי שנייה להיזכר, אבל בסוף נזכרתי, זה לא נראה לי כמו מקרה מיוחד. היה לי קצת חבל עליה, מורה שבאה עם ציפיות של שתיקה מוחלטת מצד התלמידים בבית הספר שבו היא מלמדת, אשר כל שמקבלת כל יום היא אכזבה שעוקבת אחרי עוד אכזבה. אנחנו לעולם לא נהיה שקטים לחלוטין, אלא אם כן תהיי השוטר הזה שממנו את כל כך נמנעת. אנחנו לעולם לא נהיה שלך, אלא אם כן תרוויחי זאת.

לצערי, כמו רבות המורות לפניה, גם היא לא הבינה זאת עדיין, ולכן עתידה נחלתה להיות דבר מעבר לאכזבה.

היא החלה עוזבת את הנושא לרגע, זה שאני כותבת בשיעור עכשיו, והפנתה אותי למקרה שקרה שבוע לפני כן, שבו, שוב, היא תפסה אותי כותבת במקום ללמוד ספרות (אני עדיין לא מבינה מה ההבדל), ואמרה לי שהיא איפשרה את זה באותו היום כי הסברתי לה שרבתי עם חבר שלי.

לקחתי שנייה אחורה וניסיתי להיזכר מה אמרתי לה. נזכרתי שאמרתי לה שקרה לי אירוע קשה שבגללו אני צריכה לכתוב. מעולם לא למישהו אחר כמובן, תמיד לעצמי, אני כותבת רק לעצמי.

נזכרתי שאמרתי לה את זה והבנתי שבשבילה אירוע קשה היא להיפרד מחבר שלך. בזתי לה. היה לי קצת עצוב שהלב שלה לא יכול להכיל דבר שהוא מעבר לזה. זה היה לי עצוב, כי זה אומר שמנקודת המבט שלה, אם אין גבר אין רגשות. קצת אירוני בהתחשב בעובדה שהיא מגדירה עצמה כפמיניסטית מובהקת.

היא החלה להתייאש ממני. יכולתי לראות את הייאוש בעיניה כשהרימה את משקפיה שנחו בצורה לא מאוזנת על אפה מלא הנוכחות. היא הטיחה בפניי את ציון המבחן האחרון שלי (68), ואמרה לי "זה לא את.".

לא הבנתי כמובן מה כל כך רע בציון, 68 זה כמעט 70, ו-70 זה די והותר בשבילי.

נשארתי בפנים אדישות.

"את יודעת למה קיבלת את הציון הזה?" היא שאלה בחומרה.

"כן." עניתי.

היא הרימה את גבותיה הדקות, מחכה לתשובתי.

"זה כי עשיתי ניסוי לראות כמה אני אקבל במבחן אם אני אתן רק את הפירושים שלי ליצירה, מבלי להתייחס לפירושים שאת מכתיבה לנו."

הרחבתי וסיפרתי לה שיש מגמה, שאני משערת ששייכת למשרד החינוך כולו, להכתיב לנו פירושים במקום לתת לנו ללמוד את היצירה בעצמנו.

היא בהתה בי בפנים מלאות ספק. אולי לא האמינה למשמע אוזניה, אולי חשבה שהיא באמת לא בסדר שהיא עושה את זה ועוקבת אחרי משרד החינוך כנגד העקרונות שלה, ופניה האדימו. היא התחילה לכעוס עליי.

קולה התקיף הפך תקיף יותר כשאמרה לי עד כמה שזה לא נכון ושהיא תמיד נותנת לנו להגיע גם אל פירושים בעצמנו ושדברים רבים ממה שאנחנו מפרשים ביחד בכיתה נכנס למבחן.

עניתי לה שדברים שאנו מפרשים יחד בכיתה הם לא הדברים שאני מפרשת לבד.

היא המשיכה להאדים אל מול עיני, דבר שלא הלם את פניה הבהירות, וקולה החד המשיך לחתוך את האוויר.

"יום אחד," היא החלה לומר בבוז "כשתגיעי למסדרונות האקדמיים (כן, בטח) את תביני שלפעמים זה מאוד חשוב לדעת מה אנשים אחרים אמרו על זה וכתבו על זה."

וכך, בלי הרבה מלים, היא מחקה אותי.

כשהסתובבה ללכת, מורה לי לעשות את המטלה כפי שנתבקשתי, יכולתי לשמוע את הקול הפנימי שלי צורח בפנים.

אותו קול שניתח כל צעד וצעד שלה לאורך כל השיחה, אותו קול שדאג להקטין אותי עם כל מחשבת התנשאות אחת קטנה, אותו קול ששאל את השאלות החשובות באמת כמו, למה היא חושבת שיש לי חבר? איך זה שהיא רואה הבדל בין לכתוב סיפורים בשיעור ספרות ללקרוא סיפורים של אחרים שאותם אני הולכת לקרוא בבית? אם היא יודעת שכתבתי בפעם הקודמת כי קרה לי מקרה קשה, איך זה שהיא לא עושה את הקישור לזה שאני כותבת גם עכשיו כי קשה לי? איך זה הגיוני שהיא לא משתמשת בי ובידע שלי בספרות? איך היא מצפה שאלמד כשהיא לא נותנת לי סיבה להילחם? למה אני מרגישה שהיא צריכה לתת לי משהו להילחם עליו? למה אני מרגישה שאני צריכה להילחם על משהו בכלל??

ולמה זה נראה לי כאילו היא לא שמעה באמת מילה ממה שאמרתי??

הקול ששאל את השאלות האלה גם היה בטוח שבסיפור הוא לא התאבד בסוף, כי אם נפטר מבחירה. הוא מת כי היה חולה ולא שם ידו.

אותו הקול שאמר לי לטעום בקצה הלשון, צרח מבפנים.

הקול צרח לי את האמת, הזכיר לי למה היא לא הקשיבה לי. למה היא דיברה אליי בטון כל כך לא נעים. למה קשה לה איתי. למה להרבה אנשים קשה איתי.

והצרחה שלו התגברה והתגברה ולאט לאט התגבשה לניסוח, והניסוח למלים. וכבר יכולתי לשמוע אותו, כאילו מבפנים.. והוא צרח! צרח כאילו חייו תלויים בזה! צרח במחאה על היחס שהיא נתנה לי!

והוא צרח את האמת, והאמת אומרת "אני יכולה לראות אותך במערומייך." ממש כפי שיכולתי לראות אותה, ממש כפי שאני יכולה לראות אותו.

כולם עירומים לידי.

איש לא לובש בגדים.

כולם עירומים לידי.

והקטע הבאמת נורא הוא שאם אני אגדל ואהיה סופרת מצליחה אותה מורה תאמר לעולם ותצהיר שהיא זו שגידלה אותי, היא זו שלימדה אותי ספרות, היא זו שדחפה ועשתה ככה ועשתה אחרת.

וזה יהיה שקר מוחלט, כי אם יש משהו שהיא עשתה היה לכבות אותי. היא כיבתה אותי וכיבתה את השראותיי ולא לימדה אותי ספרות. למען האמת לא למדתי שום דבר בשיעורים שלה, די סבלתי.

שיעורי ספרות כיבו לי את יצר הספרות במקום ללבות אותו.

זה לא שאין לי כבוד לשיעורי ספרות, יש לי. אני אוהבת ספרות ומוקירה אותה. זה פשוט שיש לי יותר כבוד לעצמי.