מסטיק בטעם קולה

זה קרה לפני כמה ימים, כשהלכתי בסופר במרכז העיר. חיפשתי ממתקים. הגעתי למדף השוקולדים. שם, על המדף, נחו להן אחת אחרי השנייה קופסאות על קופסאות של Happy Hipo של קינדר.

באחת מהשורות שמתי לב שאחד מההיפופוטמים השמחים, אם תרשו לי לתרגם זאת כך, היה חסר. כשהסתכלתי קצת יותר שמתי לב שזה לא סתם שחסר אחד, מישהו גנב אותו. איך ידעתי? פשוט: אסור למכור אותם ביחידים, ובכל זאת, אחד מהם חסר. בנוסף, האריזה הייתה פתוחה, כך שזו לא יכולה להיות טעות של המפעל. ואחרון חביב, מדפי הממתקים לא היו מסוקרים על ידי מצלמות האבטחה. הן היו המקום המושלם בחנות "לסחיבה".

עכשיו, חשוב לי לציין משהו שרק מעט אנשים יודעים עליי, כי זו תכונה שאני נוטה להסתיר. יש לי דחף לגנוב. יש בי משהו, עמוק בתוך הגוף, שכשרואה הזדמנות לגניבה מציק לי ודורש ממני לעשות אותה.

תבינו, מעולם לא גנבתי כלום. אני מנסה לא להקשיב לקריאות לגניבה שבי. אני מוצאת את הכוח לא לגנוב בכך שאני מזכירה לעצמי זאת: אם אני אגנוב משהו, מישהו ישלם על זה את המחיר. אני לא מדברת על משפט וכלא ודברים מהחוק, אני מדברת על האדם שזה שייך לו. לדוגמא אריזת ההאפי היפו הפגומה הזו. אם מישהו יעבור וישים אותה בעגלה שלו ויקנה אותה, בלי לשים לב שאחד מההיפופוטמים חסר, הוא יכול לשלם את המחיר. איך? אם יש לו חמישה ילדים? עכשיו אחד לא יקבל...

כמובן שעם ממתקים זה פחות קריטי, אבל יש לי דחף לגנוב דברים הרבה יותר גדולים מזה.

אני משערת שככה מרגיש רוצח סדרתי לגבי רצח. או איך שמרגיש אדם שמכור לסמים כלפי הסם שלו.

אבל שוב, מעולם לא גנבתי. מעולם לא נתתי לעצמי לגנוב. אני עומדת איתן אל מול הדחף. אני שולטת בו ולא הוא שולט בי. ואני לא מעודדת אף אחד לעשות זאת, ההפך הוא הנכון. זו עבירה על החוק מסיבה הגיונית!

עכשיו נחזור לסיפור. בכל אופן הסתכלתי על האריזה החסרה, תוהה לאן נעלם ההיפופוטם שנגנב..

קניתי אריזת עוגיות והנחתי לסיפור ללכת. המחשבות שלי הפסיקו לנדוד אל ההיפופוטם השמח שכנראה כבר נמצא בקיבה של האדם שגנב אותו.

דחף הגניבה נעלם ברגע שיצאתי ממחלקת הממתקים.

הימים עברו והגענו אל הבגרות בספרות.

הבגרות בספרות מתרחשת בין השעות 13:00 ל-15:45 ואסור בתכלית האיסור להוציא בחינת בגרות החוצה מן החדר לפני שעת הסיום. כשאני מדברת על בחינת בגרות אני מדברת על טופס הבחינה האמיתי, זה שכתובות עליו השאלות.

העניין הוא שאני כותבת בחיים.. מלא. הבלוג הזה הוא תמצית קטנה וכמעט לא משפיעה על מסות החומר שאני כותבת. באופן כמעט תמידי מתרוצצות לי דמויות בראש וסיפורים ורעיונות. דמויות, רעיונות וסיפורים נוטים להתגבר כאשר יש לידי חומר כתוב של אנשים אחרים. הבגרות בספרות הייתה מלאת השראה.

תוך כדי שעניתי על השאלות, על כולן, מבלי לרמות, כתבתי על טופס הבחינה כל מיני רעיונות לכתיבה. עמדתי בזמנים וחשבתי שאני בטח אסיים בשעת הסיום ואז אלך עם הבחינה. אך לצערי סיימתי ארבעים דקות לפני הסוף.

בבחינות בגרות להישאר בחדר עם הבחינה בלבד רק כדי להגיש אותה אחרי ארבעים דקות הוא טעות. אם יש מולי דף ולא כתוב בו כלום, אני אכתוב או אצייר עליו. אם הייתי נשארת הייתי רוצה לכתוב, אבל לא יכולה כי זו הבגרות שלי, ואז סתם יושבת שם ומאבדת שפיות. לכן הייתי צריכה להגיש ולצאת.

עוד עניין קטן הוא שהייתי חייבת להיות איפשהו כבר בשעה ארבע וחצי, ואם סיימתי מוקדם אני אוכל ללכת ולאכול רגוע בבית ואז לצאת. אז הוחלט, אני אלך עכשיו.

אבל אני לא יכולה ללכת בלי בחינת הבגרות שלי. אני יכולה לחכות עד שעת הסיום, ולהסתכן בכך שהיא תילקח על ידי מישהו אחר, או לאחר למקום שאליו אני צריכה להגיע אחר כך. אם כן, אני חייבת לצאת עכשיו ואני חייבת לעשות את זה עם בחינת הבגרות שלי. אבל הבוחנים לא יתנו לי, פעם קודמת שמישהו ניסה להוציא את זה יותר מוקדם הם סירבו.

ואז הבנתי. אני אהיה חייבת לגנוב אותה.

דחף הגניבה שבתוכי צהל ורקד. זו הייתה הגניבה הראשונה שאי פעם עשיתי.

לא להאמין עד כמה פשוט זה היה. בעזרת מהלך הטעיה פשוט נתתי לבוחנים לחשוב שהבאתי את הדף עם שאלות הבחינה לבוחן השני. וכך יצאתי עם הבחינה החוצה מן הכיתה ובסופו של תהליך, גם אל מחוץ לבית הספר. אף אחד לא תפס אותי. אף אחד אפילו לא שם לב.

ממש כמו הגנב המקורי של ההאפי היפו.