הם בהו כמו מוצג במוזיאון. חולפים על פניי ומסתכלים."זה מוזר." אחד מהם קבע לבסוף.
"זה לא כזה מוזר." יצאתי להגנתי, "לא ראית אף פעם בן אדם כותב לפני זה?" שאלתי.
"לא. לא בלי שחייבו אותו." הוא השיב.
זה היה כל כך מוזר. לבהות בי רק בגלל שכתבתי.
זה הרגע שבו הבנתי שלמרות שחשבתי שזה עניין של מה בכך, אולי זה לא כזה מובן מאליו. כלומר, הם הסתכלו עליי כאילו נחתתי מהירח, רק משום ששרבטתי מלים על כמה דפים.
לפעמים אני באמת צריכה להזכיר לעצמי שזה חשוב, מהותי ליצור ולכתוב ולהוציא מעצמי.
אני זוכרת שכשהייתי קטנה מישהו פעם אמר לי שהוא חושב שאם יש למישהו מידע מהותי ונכון שיכול לעשות טוב והוא בוחר לשמור את זה לעצמו ולא להוציא את זה החוצה, הוא מבזבז את חייו. ולמרות שהוא אמר את זה בגלל משהו אחר לגמרי שבטח לא קשור אליי, ולמרות שהייתי רק בת 10 הבנתי שאני מבזבזת את חיי. זה הרגע שבו התחלתי לכתוב באמת.
כשהוא אמר את זה הבנתי שאני מבזבזת את חיי אם אני לא יוצרת ומוציאה מעצמי. ורציתי ליצור ולהוציא מעצמי.
כשאני חושבת על זה היום זה משעשע אותי, לקחת אמירה כל כך רנדומלית ולתת לה נפח כל כך מהותי.
אם כי, לא התחלתי לכתוב באותו הרגע. לקחה לי שנה בערך... =]
ועכשיו, שמונה שנים אחר כך, והחיים שלי עמוסים.
אני מרגישה כמו מוצג במוזיאון במציאות תלושה שלא באמת מבטאת את מה שאני מרגישה בפנים. הפער בין מה שאני מבחוץ לבין מה שאני מבפנים מתחיל להשפיע. אם כי אתמול פשוט נתתי לו לשמש כתבנית.
הפער הזה הוא נוראי. את זה כבר אמרתי. ולפעמים אני לא יכולה להשתחרר ממראות רעים כמו שרואים
כאן. (אחד המראות שגורמים לי להמשיך ולדבוק בצמחונות כמו בדת).
אני עמוסה, המון פעמים עייפה, נוסעת למקומות ארוכים, עומדת מול קשיים פיזיים קשים, מול קשיים רגשיים קשים. אפשר לומר שהחיים שלי נראים לפעמים באור שחור.
ובאותם רגעים של אפלה ועצב, אותם רגעים שאני חושבת שאני עומדת להישבר, אני נושמת עמוק ועוצמת את עיני, חולמת על שוקולית.
עלית המציאו פלא בשם "שוקולית". הפלא הזה הוא מושא חלומותיי מזה כמה שנים. שנים של צימאון לעוף המוזר הזה. שנים של פנטזיות על עירבוב פשוט של האבקה האלוהית הזאת עם חלב.
זה מה שמחזיק אותי בתוך כל חיי, זה החיוך הפנימי שלי.
כשאני שותה שוקולית בבוקר אני מזכירה לעצמי שהיום תלוי בידיים שלי. שאם אני אבחר שזה יהיה היום הטוב בחיי, הוא יהיה היום הטוב בחיי!!
אני בן אדם של בוקר. אם יש לי בוקר טוב יש לי יום טוב. ושוקולית עוזרת לי להפוך כל בוקר לטוב.
ולפעמים יש לי ימים גרועים. יש לי ימים ממש גרועים.
הנה תמצית קטנה ממשהו שכתבתי ביום ממש ממש ממש ממש ממש גרוע:
"לאחר שנשמעה הירייה, רציתי רק להגיע למקום שבו אין תמותה או מכאוב. לימים הייתי נוהגת לגעת לעצמי בכתף, לדחוף את האצבע לעומק הצלקת ולהרגיש את הזרימה החשמלית של הכאב מתפרצת במורד גופי. מתענגת הייתי על הכאב, מתבשמת בו, ידעתי כי זה הדבר היחיד שאני יודעת בוודאות - הכאב.
...
אני זוכרת את הטיול השנתי האחרון שלי, זה שבו כולם היו בטוחים שיש נחש בשיח. אני זוכרת שהבטתי בשיח וראיתי את מה שיכולתי עד עתה רק להרגיש, את האימה."
ולפעמים באמת נראה שאני לא הולכת לקום אחרי עוד 'ירייה'. ואני יכולה לחלום חלומות רעים, ולבכות ולבכות ולבכות.
אני גם נוסעת המון בארץ, חורשת אותה הלוך ושוב, פוגשת את כל פינותיה.
הנסיעות מעייפות אותי. הניקורים לא מפסיקים וגם כשכן אני רק רוצה לחזור הביתה. הנסיעות סוחטות ממני את כל הכוחות ומחזיקות אותי לשדי העבר, ועוזרות לי לבנות את כלאי העתיד.
ודמעות יכולות לרדת, ובחילה יכולה לבוא. ואני עוצמת עיניים ומנסה לגרום לעצמי להתעורר במקום אחר ולהרגיש משהו.. והכל פשוט נראה חסר תקווה.
אבל לא נורא. יש לי הליקופטר=]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זנב-שועלה