כיתה ט' הייתה שנה כל כך מיוחדת!אני זוכרת אותה כאילו הייתה אתמול!
הנה המאפיינים העיקריים שלה:
1. הצבע האהוב העליי בבגדים היה שחור, מה שהותיר אותי, עד היום, עם ערימות על ערימות של חולצות שחורות...
2. נהניתי לבוא לבית הספר, היה לי כיף ומצחיק
3. זו השנה שהסתפרתי בפעם הראשונה מאז כיתה ה', הסתפרתי על הכתפיים בערך, והיה לי נורא כיף^^
4. זו הייתה השנה הראשונה שבה יצאתי כל יום מהבית אחרי הצהריים...
כן. כל יום.
אחד מהדברים שעשיתי היה ללכת לחוג תאטרון.
הסיבה שאני נזכרת בזה עכשיו היא קראתי במומלצים את ה
סיכום בצפר וישר נזכרתי בחוג תאטרון.
למה דווקא בחוג תאטרון ולא בבית הספר?
אז ככה:
לי ולמורה שלי לתאטרון היה ויכוח מתמיד על בצפר.
המורה שלי לתאטרון היה אבא די טרי. היו לו שני ילדים בגיל גן. הוא תמיד אמר לנו שהוא לא ישלח את הילדים שלו לבית הספר, כי הוא אומר שבית הספר מתקשר לנו עם ללמוד, וכך בכל פעם שרוצים ללמד אותנו, יש לנו מין בלוק שמפריע לנו לקלוט.
אמרתי לו, כי אז אהבתי את בצפר, שזה ממש לא נכון בעיני ושבית הספר מפתח המון המון איכויות שלא יכולות להתפתח בשום מקום אחר; והוא תמיד הציע את אותה ההוכחה:
ילדים בגיל 6 (הגיל שבדרך כלל הולכים לכיתה א' בו) מלאים בהמון המון שאלות מלאות סקרנות על החיים, ואז שולחים אותם לבית ספר. הם שואלים את כל השאלות היצירתיות שלהם ומקבלים את אותן התשובות.
תשובות כמו אחד ועוד אחד שווה שתיים, שתיים ועוד שתיים שווה ארבע...
והיום, בסוף כיתה יב, אני מבינה כמה הוא צודק. התשובות שנותנים בבית הספר באמת לא מספקות. כשחושבים על זה לעומק אין שום דבר רע בבית הספר: מנסים לחנך ילדים. היש דבר יותר יפה מזה?
הבעיה היא שבית הספר כבר מזמן איבד את הנקודה הפנימית שלו, שהיא חינוך, ועכשיו, כמו שאמרו חכמים לפניי, מתמקד רק בציונים. איפה האנושיות? איפה פיתוח היחיד? איפה האמת?
הלחץ שמופעל על כל תלמיד הוא כל כך מאסיבי! זה פשוט נורא!
כל תלמיד נשאר עם חלל בגודל חור שחור בחזו.
מה יאנוש קורצ'אק היה אומר אם היה רואה את זה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זנב-שועלה