היא עושה טעויות. היא עושה טעויות ואני זו שמשלמת את המחיר.
"איזו חמודה!!"
הוא פתח ת'לב.
האם אני באמת לא יכולה להרים את זה או שאני פשוט מקלה על עצמי? האם אני משקרת לעצמי כשאני אומרת דברים כאלה.
חוסר תוכן, חוסר תוכן, חוסר תוכן!!!
רעב רעב רעב
שובע שובע שובע
מי צריך להכריע?
מי אני שיכריע?
מי אני?
את טוענת שהם לא מבינים אותך, אבל את משאירה אותם מאחור!!
"אני אכה אותה אם היא תכה אותי."
"אני לעולם לא יכה מישהו."
להיות כמו ג'ייסון מראז.
את מחפשת אם יש שם עוד משהו, אבל אין שם פשוט כלום! זה כל העומק..
הוא נכה רגשית.
אין שום קופסא!
אין שום ניקיון!
אין שום דמעות!
אין שום סיפור!
אין שום כדור!
אין שום רובה!
אין שום ספר!
אין שום כלום!
אין שום פאקינג קופסא!!
אין ספר. אין אני.
זה לא נכון כי האני שלך הוא חלק מהמכלול.
היא יפה לא רק בעיניים ולא רק בשיער ולא רק בפנים. היא יפה במכלול שלה.
הוא לעולם לא יפתח למישהי.
הוא בכלל לא פתח ת'לב! אלו הציפיות שלך מבן אדם? לכתוב משהו כל כך שטחי כאילו אין מחר?
גאד!
אים עוצרים את המהלך ויוצרים סביבה מאפשרת?
מה זה? איך יוצרים בכלל?
מה אני אמורה לומר לה כשאני מסתכלת בפניה השחומות ולא רואה דבר מלבד החום שבפנים שמתווה וגוער ונוזף ומחייך ואוהב ושונא ונמאס?
הבעיה נוצרת כי אני אוהבת לעשות את הדברים האלה! למה אני לא אוהבת לעשות אותם כשהם פה?
את אומרת שכולך שלהם אבל כשהם מבקשים ממך את לא עושה!
כי אני לא שום כלום! אני משהו! אני פשוט לא רק שלי!
...
כמו שגם הם לא רק שלהם..
כמה אני יכולה לעשות?
לתת את הערכים שלך לא אומר לוותר עליהם!
למה הוא טען שאני לא מקשיבה לו!! הוא ראה בעצמו שאני מנסה!! איך הוא יכול לומר לי שאני גרועה אם הוא רואה שאני ככה?
הוא נכה רגשית.
הוא פאקינג משורר!!
"אמא את לא עוזרת לי!"
אני אתן להם הכל והם יתנו לי כלום.
זה שכולם רשמו אותו דבר אומר שהם עדיין ברושם הראשוני ממני.
היא גם עדיין ברושם הראשוני ממך, היא עדיין לא מכירה אותך!!!
זו לא סיבה לרמוס אותי.
זה שהם לא באים לא אומר שהם לא יעשו בשבילך הכל.
אבל זה שהם לא יעשו בשבילי הכל כן.
מה כבר יש להכיר בי?
אלוהים!! אני אני אני אני אני אני אני אני!!!
אולי הבעיה היא שאני תמיד מסתכלת איפה אני לא בסדר ומה אני עושה ולא מסתכלת עליהם. אולי אני לא דורשת מספיק.
אבל זה לא מסתדר - כי אני כן רואה אותם!!!!!!!!!!
אני רק רוצה להתחפר איפשהו לבד ולבכות.
"ואז יהיה לו חם."
"אני חושבת על בנים."
אני מדברת איתה ואני שומעת אותו מדבר בי.
אני משתנה.
אני רוצה להשתנות?
מי אני שאשתנה?
אין לי כלום מלבד היצירה, וגם את זה אין לי.
וגם אם יהיה לי - במה זה יעזור?
לנעול את הדלת בשירותים רק כדי להיות לבד.
להיות לבד רק כדי לנעול את הדלת בשירותים.
אולי אני יותר גדולה מהגוף שלי.
אני אני סתם קטנה.
האם גם אם אני אעבור על זה, זה יעבור מעצמו?
למה גם כשאני במצב היותר גרוע, אני צריכה להיות הבן אדם היותר טוב??
אחרי שהוא צעק עליי הייתי צריכה להרגיע אותה! היא בכלל לא טרחה להרגיע אותי!!!!!!
בעיקרון, זה לא הפריע לי. עד עכשיו.
והם רשמו:
"תמשיכי להצחיק את כולם!"
"אני עדיין חושבת שמה שאמרתי לך הוא נכון וישיר במידה נכונה. הדבר היחיד שלא הייתי צריכה לעשות זה לדבר איתך על זה מול כולם."
"זה בדיוק מה שאמרתי."
ואם ביקשתי סליחה ואם הודתי, רבאק, למה לחפור בי עד שאני נפצעת??? מה אם פשוט לחייך ולחבק או סתם להפנים?
מה אם פשוט להיות אנושיים???
"אני ממש אוהבת את האופטימיות התמידית שלך!"
"אני אוהבת את האופטימיות שבך, שאת רואה את הכל בטוב ובחיוביות."
"הכישרון שלך זה ה-over חיוביות שכל אחד בעולם היה מת להשיג..."
"רציתי להגיד לך שאת נורא מצחיקה אותי.."
"את נראית שאת תמיד שמחה ומחייכת.."
אין לי מושג איך להגיב לזה.
אין לי מושג.
אין לי.
אין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זנב-שועלה