מסטיק בטעם קולה

לא הייתי פה כל כך הרבה זמן, אני די בהלם מעצמי. אבל האמת, אני יכולה להבין אותי.

בלי קשר לכל חוסר הזמן הנוראי שאני נתונה בו והעומס קצר החוט (והפתיל), אני די תקועה.

בדיוק לפני כמה זמן נזכרתי בחלק המדכא של התמונה היותר גדולה - החלק המדכא היחיד. כי שאר התמונה הזו צבועה בצבעי שני יפייפיים - אבל יש כזה. קוראים לו משמעות וחשיבה במונחים של זמן. מה הטעם לחיות את החיים האלה אם הם יגמרו? מה הטעם להשאיר מאחורי מורשת שתיגדע?

לפני כמה זמן ישבתי ליד שולחן האוכל במטבח ודיברתי עם אמא שלי על זה שמפרישים לה פנסיה מהעבודה. ושאלתי אותה עד כמה זה שווה להמשיך לעבוד אחרי הפנסיה? (כי בתכל'ס אתה מקבל פנסיה בלי קשר לאם אתה עובד או לא). היא ענתה שהיא לא יודעת.

"אני הולכת לחיות הרבה אחרי גיל 100, שזה הרבה אחרי גיל התחלת הפנסיה, שווה לי להמשיך לעבוד בזה?" אם תסתכלו על השאלה תבינו את כל הדיכאון שלי, אבל התשובה של אמא שלי הייתה הרבה יותר מפתיעה.

"אני לא חושבת שבעוד 100 שנה בכלל תהיה פנסיה. אני אפילו בספק שיהיו מדינות." והיא לא התכוונה לזה במובן של 2012 וכולנו נמות, אלא במובן של מי יודע לאן אנחנו כמין אנושי הולכים? מה אנחנו מתכוונים לעשות עם החיים שלנו? איך יראו סדרי עולם בעוד כמה שנים מהיום??