מסטיק בטעם קולה

אני יושבת במסעדה.

אני אף פעם לא מתחילה משפטים במילה 'אני'. סתם. זה לא נכון. לאצפוי. השראה.

מולי אשת עסקים. חשובה כזו עם מקטורן. משקפי ספרנית. שיער אסוף בקפידה. נעלי עקב נמוכות ושחורות. ואני יושבת שם, ומסבירה לה על עצמי. לא משום שאני חייבת, אלא משום שאני רוצה. כנראה, רוצה להיות חייבת. והיא מקשיבה לי, בסבלנות יתרה, ואז אומרת לי שהמעשים שלי, אלוהים אדירים, הם פשוט לא מקובלים. 

על השולחן, בינינו, יש ספר. עטיפה סגולה, אותיות גדולות. 

זה כאילו זה ה-ספר. זה כאילו אני חייבת לעשות כל שנאמר בו. ואני לא. ואני מסבירה לה איך אני כן. והיא אומרת שאני לא. 

יש לנו צלחות. אין עליהן אוכל. אנחנו במסעדה אבל אנחנו לא אוכלות. אפילו לא שותות.

ואז היא אומרת שאני לא מתנהגת לפי הספר, ואני כועסת. מסתכלת לעיניה וזורקת את הספר המקולל הזה מהשולחן.

"יש לי מהדורה חדשה." אני אומרת.

ומוציאה ספר חדש. לבן. הספר שלי. 

זה הספר.

יש עוד גירסה של החלום הזה - בגירסה הזו היא מעיפה את הספר מהשולחן ומראה לי את הספר החדש. 

בכל מקרה, אני זו שכותבת את החוקים מחדש. אני משכתבת את כללי הספר. 

אני.