מסטיק בטעם קולה

אני ואח שלי נוסעים במכונית.

מדברים על כל הגלים שעכשיו עוברים בבית.

מסתכלת מסביב ומבינה, שוב, שאני במצב קשה.

אח שלי פחות מרגיש בזה ממני.

.

.

.

"אז מה, אתה הולך לעשות פסיכומטרי, הא?" שאלתי. הוא בכיתה י"א בסך הכל.

"ואת? את תעשי פסיכומטרי ביום מן הימים?" הוא שאל.

"לא."

"אז ממה תתפרנסי?" 

"אני אהיה סופרת." עניתי בפשטות

"ואיך תרוויחי כסף?" הוא המשיך

"מהכתיבה שלי." הוא פשוט סירב להבין

.

.

.

"על מה הספר שלך בכלל?" הוא שאל

"זה על בחור שמתמודד עם האובדן של חברה שלו. פשוט, יש עכשיו את האופנה הזו, שגברים מאבדים את הנשים שלהם / חברות שלהם / ארוסות שלהם

ואז מונעים מנקמה ורצון להחזיר אותן. אפשר לראות את זה עכשיו בכל הסדרות שרצות בטלוויזיה - כמו המנטליסט, צוואורון לבן, מבוקש...

יש בזה אפילו מוטיבים בסדרות אחרות - כמו לגדל את הופ (שם האמא בכלא) ואיך פגשתי את אמא (ששם חסרה הבחורה, למרות שלא מתה או נעלמה)...

גם יש אינספור סרטים סביב הנושא - גלאדיטור, הנמלט ואפילו עידן הקרח...

פשוט שאלתי את עצמי, מה קורה אם מישהו מאבד את חברה שלו, אבל מתגבר על זה?"

.

.

.

"מה שהטלוויזיה עושה היום היא להראות הרבה רצח והרבה הרג. וזה מתערבב לך בראש ביחד עם זה שרצח זה רע, ואז נוצרת ההדמיה שרצח זה רע, אבל זה קל. " אח שלי בפנינת חוכמה.

.

.

.

"בספר שלי אין מתח, הרוצח ומה שקרה באמת לחברה שלו, הכל ידוע מראש. הוא פשוט צריך להתמודד עם זה." נזכרתי בעלילה ובדרך שאני כותבת וחייכתי לעצמי. אני אישית אוהבת את הכתיבה שלי =] (אפילו שאני מרגישה בנח להגיד את זה רק בבלוג הזה שבו אני כותבת באנונימיות...)

אבל עדיין, זה לא מבטל את כל השאר. 

כנראה שפשוט יש עליי המון לחץ...