מסטיק בטעם קולה

אני זוכרת את זה די בבהירות:

ביקרה אצלי חברת ילדות שנשכחה בשם דניאל. ישבנו על השטיח בפרוזדור של הקומה השנייה. משמאלנו, הבית ברביות הגדול והמפואר שלי. על השידה המון סלי כביסה עם כביסה נקייה ומקופלת שמתחננת שיחזירו אותה לארון.

אנחנו שוכבות על הגב. יש שער לבן ליד המדרגות, מהסוג שאמור למנוע מתינוקות ליפול במידה וינסו לרדת במדרגות לבד. מתאים בדיוק בשביל אחי הקטן.

"___, תלמדי אותי לדמיין." היא ביקשה בתוך כל השקט.

"זה לא דבר שאפשר ללמד... פשוט יודעים." עניתי.

"איך את עושה את זה?" היא שאלה.

באותו הרגע הסברתי לה שמאד עוזר לי שאני לא רואה טוב. ואז אני יכולה פשוט להוריד את המשקפיים ולתת לאשליות להגזים מעצמן. 

אבל זו כמובן לא הדרך.....

היינו ילדות. גם היא הייתה אמורה לדעת את זה!!