מסטיק בטעם קולה

זה קרה מתישהו בכיתה י"ב. הייתי בתחנה המרכזית בעיר וחיכיתי לאוטובוס שיביא אותי הביתה אחרי יום ארוך. לא רק אני חיכיתי לאוטובוס הזה. היו שם עוד כמה נערים בגילי, כמה זקנים והרבה חיילים.

מהקצה השני של התחנה המרכזית הגיע חייל נוסף שהצטרף לשאר. היה לו שיער בלונדיני ועיניים כחולות.

הוא ראה אותי עומדת בתחנה וניגש אליי, מניח לידי על הרצפה את הקיטבג הענק שלו ושואל אותי אם אני יכולה לשמור לו רגע התיק.

"אין בעיה." עניתי וחייכתי, כי אני אוהבת לחייך. הוא חייך בחזרה ומלמל את המילים "אני כבר חוזר."

עברו כמה דקות והאוטובוס הגיע, אבל החייל לא. לא נכנסתי לאוטובוס וחיכיתי ליד התיק של החייל, נותנת לשאר האנשים בתחנה להיכנס. כשנותרה רק עוד אישה אחת שטיפסה במדרגות לאוטובוס הוא חזר. שקית נייר ענקית בידו. הוא ראה את האוטובוס והאנשים העולים והתחיל לרוץ.

"מה את רצינית?" הוא שאל חצי מחוייך חצי לא, "נשארת לשמור לי על התיק גם כשהאוטובוס כבר הגיע? למה לא עלית לאוטובוס?"

הוא מיהר להרים את הקיטבג ולדחוף אותו איפשהו בתא המטען, בזמן שאני כבר ניגשתי לעלות לאוטובוס.

תפסתי את המושב השני מצד שמאל של האוטובוס. ישבתי לבדי. אמנם היו עוד אנשים שחיכו יחד איתי לקו, אבל לא מספיק כדי למלא לחלוטין את האוטובוס.

החייל נכנס, שקית הנייר הענקית עדיין בידו. הוא מיהר להראות לנהג את החוגר והביט מסביב. כמעט שלא היה מקום. עיניו הבחינו בי במושב השני, ומכיוון שכבר הרגשנו מיודדים שאל בחביבות אם הוא יכול לשבת.

האוטובוס התחיל לנסוע והחייל פתח את השקית והתחיל לאכול. השקית, שאני נשבעת לכם שהייתה בגודל הטורסו שלי, הכילה נחשי גומי. הוא קנה שקית ענקית של נחשי גומי! נחשי גומי היו הסיבה שבגללה הוא כמעט ופיספס את האוטובוס!!

"רוצה?" הוא שאל בפה מלא נחשים והושיט לעברי את השקית.

"לא, תודה. בגומי יש ג'לטין ואני צימחונית." 

הגבות שלו עלו לשמיים "אז את לא אוכלת גומי?!" הוא פשוט לא האמין.

"כן."

"כמה זמן לא אכלת גומי?" כלומר, כמה זמן אני צימחונית.

"בערך 4 שנים." עניתי. היום, כמובן, זה כבר יותר.

"ולמה?" הוא שאל.

"פשוט כי אני רוצה להפיץ רק את הטוב בעולם, ובעיני לאכול בעל חיים אחר רק בגלל שזה טעים לך זו לא ההגדרה של הטוב בעולם." עניתי. זה תמיד המשפט הראשון שאני עונה. מדלגת על כל הסיפור ומגיעה ישר לנקודה. אבל החייל התעקש.

"אז את בעצם מנסה שיפסיקו להרוג חיות?" הוא שאל לאחר שיחה מעמיקה מעט יותר.

"כן." עניתי.

"אבל אם רק את תהיי צימחונית זה לא באמת יעזור." הוא אמר ודחף בהפגנתיות לפה חופן ענק של נחשי גומי.

"לאט לאט." עניתי.

הוא הביע המשיך להביע זילזול בצמחונות שלי ואיכשהו הגענו לדבר על איך בכלל נהייתי צימחונית. הסיפור שמכיל בתוכו את הסיפור על אבא שלי.

ואז, איכשהו, באוטובוס פשוט מהעיר הבייתה ניהלתי עם חייל שבחיים שלי לא פגשתי לפני (וספויילר - מעולם לא ראיתי שוב) מאין שיחת נפש.

סיפרתי לו על איך הגעתי ללהיות צימחונית, למה זה נכנס לי כל כך חזק ואיך כל אחד מההורים שלי חיזק בדרכו את האמונה שלי בזה. סיפרתי לו שבגלל כל מה שקרה לי עד לנקודה זו בחיים, החלטתי שאסור לי להפיץ את הרע, רק את הטוב. זו גם הסיבה שאני מתעקשת על להיות נחמדה לאנשים, גם אם אני ממש ממש אשנא אותם.

ואז הוא סיפר לי על ההורים שלו, על איך שלא ראה אותם כבר המון המון זמן.

מסתבר שהוא לא רק נראה שבדי, הוא באמת היה שבדי. הוא עלה לארץ לפני שנה כדי להתגייס, משאיר כמעט את כל משפחתו מאחוריו. וכשאני אומרת כמעט אני מתכוונת לכולם מלבד אחיו הגדול, שגם הוא עלה משבדיה כדי להתגייס לפני שנתיים, ובאותו רגע היה בשנתו השלישית בצה"ל. שניהם התגייסו לשירות קרבי.

הופתעתי כי בכלל לא הרגשתי שהיה לו מבטא. הוא דיבר עברית כאילו הוא נולד וגדל בארץ. 

הוא היה מוגדר בצבא כחייל בודד. 

"זה לא קשה?" שאלתי.

והוא סיפר לי שזה אולי קשה, אבל שזה שווה את זה ושחשוב לו להילחם על מדינת ישראל ולתרום לה.

זו הייתה אחת השיחות הכי מעניינות שהיו לי בחיים.

האוטובוס הגיע לתחנה שלי, ואני ירדתי מהאוטובוס והלכתי הבייתה. אפילו בלי לדעת את שמו.