מסטיק בטעם קולה

אני מכירה מישהי בשם ירדן.

זה כאילו כל דבר מזכיר משהו אחר. כאילו לכל דבר יש מטען אחר.

כמו עכשיו בסרט. ראיתי "משחקי הרעב" (סרט מצויין חייבת לומר). כשהתכוננתי ליציאה, חשבתי על מה אני צריכה לקחת. מה אני צריכה רק פלאפון וארנק. אבל הייתי חייבת לקחת את התיק הגדול יותר כדי שיהיה אפשר להכניס את המחברת שלי לשם. תוך כדי שדחפתי אותה פנימה חשבתי לעצמי האם ה' (זו שיצאתי איתה לסרט) יודעת עליי את הדבר הידוע ביותר עליי? שאני לוקחת איתי את המחברת המרוטה הזו לכל מקום למקרה שיבוא לי רעיון לכתיבה, משהו שאני חייבת לכתוב או חייבת לומר?? אני לא בטוחה. האם היא יודעת שאני סופרת?

ואני עומדת שם איתה בתור לכרטיסים, ולא יכולה להימנע מלזרוק לי כל מיני פרטים על החיים שלי. זה כי פרק בחיים שלי הסתיים עכשיו. פרק קטן, אך משמעותי. משהו שאי אפשר לפספס אותו בקרבות בתוכי...
ואני רק זורקת לעצמי את הפרטים הכי לא נכונים - הצעיף הזה? זה שאת לובשת עכשיו? הוא בחר לך אותו. והחולצה הזו? זו שאת לובשת עכשיו? זו החולצה האהובה ביותר על השותפה שלך לחדר.. והנעליים האלה? באת עם "קרוקס" לסרט לא סתם, נכון? ממה קיבלת את הפציעה הזו ברגל?
ואז הסרט, כמו איזה הפוגה לכל העצב שנבנה בפנים. כי הוא חייב להיבנות. אני משערת שאני הבן אדם הכי שמח בעולם פשוט בגלל רגעי העצב האלה. רגעי עומק. הרגעים שבהם הסיפורים שבראש שלי מקבלים משמעות.

ואי אפשר להעביר את זה לבן אדם. גם לא לה. כי היא אולי שם אבל היא לא יכולה להבין.

ואז נוהגת הביתה. הנסיעה ארוכה אבל לא מספיק. עולה את כל העלייה בהילוך שני רק כדי לעקב את ההגעה, לשמוע את השיר העצוב הזה ברדיו עד הסוף...

אני מכירה מישהי שקוראים לה ירדן. היא חמודה. יפה להפליא. 

והכי חשוב - תמיד חייבת פיפי. שלפוחית רגיזה היא אומרת.

האוטובוס עומד לנסוע ושתינו צריכות להשתין. "בואי לשירותים שם.." אני קוראת. אבל הם רחוקים. מרחק שלוש דקות הליכה מהאוטובוס. וירדן, היא לא רוצה ללכת איתי לשם, מעדיפה לעשות בטבע... למה? כי עד שהיא תגיע אליהם היא כבר תצטרך להשתין שוב, אז פשוט חייבים לעשות את זה ליד האוטובוס. קרוב.

וואו. אני ממש לא רוצה להיות כמוה.

לא רוצה להיסחף בחרדת השירותים הנוראית שיש לה. 

ממש כמו היום בסרט, הלכתי לשירותים בהפסקה אפילו שלא היה לי, סתם ככה. רק כדי להשתין.. חשבתי עליה.

על איך שהיא תמיד חייבת.

אני מכירה מישהי שקוראים לה ירדן, אני ממש לא רוצה להיות כמוה.

אבל מצד שני, אם לא היו קוראים לה ירדן, זה עדיין היה משנה לי כל כך?

כנראה שאני אלך לישון עכשיו. שלום עולם פנימי!

(כמו התרגיל הזה שאנחנו תמיד עושים בסדנת כתיבה)

חמש דקות, והזמן מתחיל.... עכשיו!

"

כתיבה אוטומאטית. זה אומר שאסור להפסיק לכתוב. זה תמיד מזכיר לי כמה קשה זה לכתוב במחשב יותר מדף כשאני עושה את השטויות האלה. היום כתבתי בזמן השיעור ויצאו לי דברים ממש מוזרים, כאילו אני יכולה לנתח את עצמי מבחינה פסיכולוגית בזה. זה מצחיק, עמית נגיד, היא תמיד רושמת סיפורים בכתיבה האוטומאטית שלה. הלוואי וגם אני הייתי רושמת סיפורים. בעצם לא. אני די נהנית מהסיפור המגניב שלי חייבת לציין. ויש גם אותה. אנחנו חולקות את אותו השם, ואני אוהבת אותה לרגעים. סתם, כל הזמן. אבל זה פשוט שלפעמים אני לא מבינה אותה. קשרים מתחברים קשרים מתנתקים ולעולם לא תוכל לדעת באמת מה אתה יכול או רוצה באמת לעשות. עם מי אתה רוצה להיות. אתה רוצה להיות? אולי לבד. הייתי אתמול לבד. גם היום קצת. יש בזה משהו מיוחד. וגם דברים שלא הולכים כפי שאתה רוצה בקטע הזוי. בדרך כלל זה לא מפריע לי. תמיד מזכירה לעצמי ש... איבדתי את הנקוה. אה! נזכרתי! תמיד מזכירה לעצמי ששששששששששש.. שמה? אה! שהכל לטובה. לא בקטע קלישאתי, אלא בקטע אמיתי ונכון. כי זה נכון. זה תמיד תמיד נכון. כמו השבוע. שני דברים טובים קרו סתם ככה. הדף יצא לי ואז חזר. מזל שכיוונתי את השעון לשש דקות כי זה בטוח לקח לי דקה מזהזנמן. איך אפשר לפנות לאנשים ועדיין להנות מהם? איך דברים אמורים לקרות? וזה מצחיק כי בדרך כלל אין לי את הלחץ הזה שדברים יקרו כמו שצריך. בדרך כלל אני פשוט חיה ולא חושבת על כלום. אבל היום זה יום מוזר. נדבקתי בחיידק אבא. זה כאילו אני לא נחמדה ומנסה להיות מתחכמת. אבל אני לא טובה בזה וזה גם לא הסגנון שלי. אני צריכה למצוא את הדרך שלי בעולם, כמו שאני כבר יודעת ממזמן. וואי, הרבה יותר כיף לכתוב בבלוג ככה. אולי אני יעשה את זה לעיתים קרובות יותר. אני קובעת פעם בשבוע. לא שנראה לי שזה יצא שבוע הבא בגלל כל העומס, אבל העיקר הכוונה כמו שאומרים. שיעור אינטיליגנציה מאוד נחמד אומר הבחור שיושב לידי. אני לא מאמינה שפרשתי מלכתוב את ההגדה. אבל זה הגיוני. לא זה לא. כן זה כן. כיף להתווכח בלי לדעת על מה. כיף להתווכח עם עצמי. עצמי. זה שאני אוהבת לישון אומר שאני אוהבת את העולם הפנימי שלי. וזה נכון, אני באמת אוהבת אותו. איך אני גורמת לו לצאת החוצה ולהיות חלק מהועלם החיצוני שלי. לא שאני לא עושה את זה. אני כן. אני גם די טובה בזה אני חושבת. לצאת לטייל. בסופש. לטיול הכנה. קטע. וואי. וואו. בחסידות להיאנח כי אלוהים שומע. אבל אלוהים שומע כל הזמן. וזו אותה הבעיה שאני חשבתי! שאין מספיק אהבה בעולם. כלומר, אם לא שמעתם על זה... אין מספיק אהבה בעולם. אני משערת שזה התפקיד שלנו להביא אות.ה לתקן את טעויות

"

זהו. נגמר הזמן.

מעניין אם הצלחתם ללמוד עליי יותר מבדרך כלל...

הראשון בנובמבר.

זה נשמע כמו קצת אבל זה אומר עליי המון. שנה פחות שלושה ימים מאז שמצאתי את דרכי בחיים (להיות סופרת), שנה פחות שלושה ימים לפני שהתרגלתי לכתוב מספרים על לוח השנה בחדר שלי, שנה פחות שלושה ימים מאז שהתחלתי להבריז מבגרויות ומגנים ולהבין שזה בעצם כלום, שנה פחות שלושה ימים לפני שעשיתי את המעשה שגרם לי לקרוא לבלוג שלי מסטיק בטעם קולה.

ועוד היום בבוקר החלטתי לעשות את כל זה שוב: חוסר השינה, תחושת השליחות, חוסר הזמן לפרוייקטים אחרים שבמילא אני צריכה לעשות. מה המחיר של זה??

נ.ב.

תודה לך ע' על כך שאתה תמיד שם ותמיד יודע איך לגרום לי לכתוב גם כשאני חושבת שזה מיותר. אתה לא יודע את זה אבל אתה עוזר לי לתת לחיי משמעות..