מסטיק בטעם קולה

קיימים האנשים שיוצרים את הסיבה, קיימים האנשים שמוותרים על הסיבה. אבל אני לא כזאת. כשאני אני שמחה אני רואה את הכל ועכשיו אני סתם ענייה ועיוורת עם עיניים שורפות שחושבת שהיא מיוחדת ושיש לה איזושהי נוכחות להפיץ בעולם; שהיא חשובה. כמובן, זה שקר, אני בטוחה בזה. למה לי להתבטא?

ואני יודעת שאני גם יכולה לכתוב מלים מתאימות, מלים שידי מכירה כ"כ טוב, שיעודדו אותי. אבל עכשיו אני שואלת בכנות: אם היד מכירה ואני לא, מה זה אומר?

אולי אני סתם שמחה בקטע של הדחקת המציאות הכואבת. אולי אני.. אני נזהרת לא לכתוב מלים דיכאוניות מדי שיראו לי מגוחכות. כאילו יש בי איזושהי אופטימית קטנה שרק רוצה להשתחרר מהכבלים שמחזיקים אותה. כבליי.

והנה אני עכשיו, מחוץ לכיתה הפתטית ומתלבטת אם להיכנס או לא. למה להיכנס? למה אני רוצה שיראו אותי עצובה?

כי נמאס לי!

נמאס לי שחושבים שאני שמחה כל הזמן, ואז, פתאום, כשמישהו מעצבן אותי או שאני צועקת אני פתאום פי מאה יותר לא בסדר מבן-אדם רגיל שכועס. גם אני כועסת! אני כועסת מלא! פשוט רוב הפעמים אני מתגברת! רוב הפעמים אני רואה את האמת ומבטלת את הזעם. יש בי את הכוחות לעשות זאת. יש בי את הכוחות הפנימיים לצאת לאור ולהבין. אבל לפעמים כשאני לחוצה וחולה ועייפה או סתם כועסת, לפעמים, אני לא מצליחה להתגבר ישר. לפעמים אני בטעות אתפרץ על מישהו.

וזו אפילו לא תהיה התפרצות של אנשים נורמטיביים - התפרצות שכוללת לדרוך על האדם שמולם ולהכאיב לו. לא. אצלי התפרצות זה לומר למישהו מילה לא נעימה, לומר משהו בטון הלא נכון - שזה אולי נשמע מעוות לקול הצלול שלי. ואם אני מקטינה מישהו זה לא ממניע של להקטין. כי אני נשבעתי - בי נשבעתי - שלעולם, לעולם, לא אפגע בשום יצור חי.

לא בע"ח ולא אנשים ולא שום דבר או אף אחד. גם לא כשהם פוגעים בי (כי אז גם יש דרכים אחרות, וגם כשאין זה לא נקרא לפגוע). לא. אני כמו ישו - מפנה את הלחי השנייה. ואני לארוב לא מגיעה למצבים האלה. אני תמיד קוטעת את המחלה בהתחלה.

ואני שונאת אותו על שכועס עליי כשאני לא עושה את מה שהוא רוצה! ולא מכילה אותו! אנשים לא פאקינג מכילים אותו כי הוא פאקינג מעצבן!! ברמת המגעיל והדוחה עם אישיות דורסנית!

זה שהוא חושב שהוא יכול ויודע איך ללמד אותי לקח! אני לא צריכה אותו לזה! אני לא צריכה אף אחד!

ואני שונאת אותה! על זה שכשאני אומרת שאני כועסת ועצובה היא עדיין מופתעת לראות אותי בוכה!

ואני שונאת כאן את כולם - על זה שהם שותים ומעשנים ומתמזמזים ואוהבים שיורדים עליהם ודורשים תשומת-לב ושואבים ממני שמחה ויונקים את כוחות חיי! ואני שונאת כאן את כולם  - על זה שהם צינים ומגעילים ומשתמשים בכישרונות שלהם כדי שילקקו מבין אצבעותיהם את כל הג'יפה שהם טוענים שהיא שוקולד דובדבנים מתוק!

ואני שונאת אנשים - על כך שהם רעים וכועסים ויורקים ומשפילים ומכים את הילדים שלהם ואונסים ורוצחים ושודדים! ואני שונאת אנשים! שמביאים מקל ועוד דרכים להרוס אותם!

שונאת אותם.

שונאת אותם כשהם לא מחייכים ולא אוהבים ורוצים להרוג כל אדם שלא מסכים עם דעותיהם.

שונאת אותם וכל פעם מחדש מתפלאת שאני סומכת עליהם. ואולי לא סומכת עליהם - כי כבר יודעת שיש דברים שעליהם אי אפשר לסמוך. איש מהם לא מכיר אותי - לא יודע עליי דבר. גם אלו שיודעים על אבא וגם אלו שיודעים שכתבתי שבועה לא יודעים דבר. וזה לא הדברים שגם אני לא יודעת; אלה הדברים שהם לא יודעים.

הם לא יודעים כלום - אותם הדברים שאי אפשר להסביר במלים כמו למה פרשתי מהכושר קרבי לאחר שטסתי לפולין ואיך זה השפיע עליי, ולמה אני כותבת, ומה אני רואה כשאני מסתכלת עליהם ומהם החלומות שלי ומה אני חושבת. הם לא יודעים למה אני מתכוונת כשאני אומרת שאני אוהבת אותם ומה אני מרגישה כשאני רואה בע"ח. הם לא מכירים את הצד הכועס שלי: על בצפר, והמורה לספרות (שהיא נושא בפני עצמה) ופוליטיקה ותרבות ואנשים. ולמה אני צימחונית ולמה אני צוחקת יותר משאני בוכה. הם לא מכירים את הצד השטותי שלי - שמספר בדיחות ויוזם לקיחת תשומת-לב מהחדר. והם לא מכירים את.. אותי. הם מכירים רק את הבחוץ. הם לא יודעים איך אני באמת רוצה להגיב כשמספרים לי שהזוג הזה ביחד או כשמישהי קונה חולצה חדשה מתוך 3,000 או כשמישהי נופלת ומדממת מהרגל. הם לא מכירים את העולם שאני מכירה.. את העולם שאני רוצה להכיר.

"זה הפרצוץ הכועס שלך?"

אבא של אבא שלי היה צייר, והוא נפטר מהתקף לב כתוצאה מלחץ דם גבוה בגיל צעיר כשאבא שלי היה בסביבות גיל 25.

אמא של אמא שלי הייתה ציירת (אם כי בעיקר פסלת) והיא נפטרה מסרטן כשאמא שלי הייתה בסביבות גיל 20.

נקודת המוצא של שני ההורים שלי בהיכרות שלהם הייתה זו: לשניהם היה חסר הורה, ואצל שניהם זה היה ההורה האומנותי.

זה קצת אירוני שציירים מתים. אני חושבת שאם ציירים לא היו מתים מעולם לא היו מעריכים את היצירות של חלקם, אם לא כולם.

רק כאשר פיקאסו מת הבינו את גדולתו. כנ"ל לגבי הרוב המוחלט של שאר הציירים: הם זוכים בשיא התהילה שלהם כשהם לא כאן כדי להינות ממנה.

ציירים מתים.

הסיפור הראשון מתחיל מלפני כמה חודשים כשנתקלתי בציור הזה של הצייר דרור מילר. היתי ממש איתו בסטודיו שלו כשהוא סיפר לי שPink Lady זה תפוח מאוד מאוד יפה ומאוד מאוד מתוק שהוא טעים רק אם אוכלים אותו ישר כשקוטפים אותו מהעץ, כי אחרת הוא מאבד מהטעם הטעים והמתוק שלו.

אחרי הציור הזה מאוד רציתי לטעום את התפוח המהולל הזה ששימש כהשראה לציור (!!).

את הסיפור על הPink Lady לא שמרתי לעצמי ויצא לי לספר לידיד טוב שלי.

למה זה חשוב?

כי בשבועיים האחרונים הייתי בקטיף תפוחים באלוני הבשן. אמנם קטפתי גרניסמית' אבל תפוחי pink lady היו איפשהו במטע (שהוא גדול ולא יצא לנו לראות אותם).

לקחתי לעצמי למטרה לטעום את התפוח הזה. לא כי הוא נראה לי טעים כמו שדרור אמר, סתם פשוט כי דרור צייר אותו.

לא יצא לי לקטוף לעצמי פינק ליידי בסוף, אבל אולי עוד יצא..

עוד פן בסיפור הוא שידיד שלו שסיפרתי לו על החוויה שלי עם דרור זכר לשאול אותי כשהוא שמע שאני קוטפת תפוחים (ושהעונה של הפינק ליידי מתחילה עוד שבועיים) אם יצא לי לטעום פינק ליידי. כשהוא אמר את זה פתאום פשוט הבנתי עד כמה הוא מכיר אותי.

סיפרתי לו על הפינק ליידי כבר לפני מספר מכובד של חודשים והנה הוא זוכר ושואל אותי את זה.

זה מהותי כי בדיוק התחלתי לפקפק ביחסים שלי עם האנשים שנמצאים איתי בחיים עכשיו ועל הקשרים שלנו כשהוא שאל את זה, ואז זה פשוט ריגש אותי..

הסיפור השני מתחיל לפני כמה ימים כשכתבתי את הפוסט על גן העדן כסמל לחזרתו של גלעד שליט (פוסט בשם "טבע האדם"), הפוסט על לקטוף את התפוח.

מעבר לכך שהפוסט הזה היה משוגע משום שבמקרה זו בדיוק הייתה פרשת השבוע ובמקרה מישהו אחר השווה ביניהם ובמקרה בדיוק הייתי בקטיף תפוחים, ולכן עשיתי את זה, פירסמתי בפוסט תמונה של תפוחי גרניסמית' על ענף.

בגלל שאני לא בבית ואני כותבת ממחשב מאולתר הייתי חייבת לשמור את התמונה על שולחן העבודה של המחשב. לאחר שפירסמתי אותה שכחתי למחוק אותה והיא נשארה על שולחן העבודה.

לפני כמה ימים באתי שוב למחשב ופתאום ראיתי שאותה תמונה נמצאת כרגע כטפט למסך של המחשב.

מישהי שנמצאת איתי בקטיף, שלא יודעת שאני כותבת בלוג, מצאה אותה על שולחן העבודה והחליטה שזה מתאים לשים אותה כטפט למסך. לא ידעתי שהיא עשתה זאת, פשוט ראיתי את התמונה על שולחן העבודה כטפט והתפלאתי. אמרתי לעצמי שזה מטורף, איך שהתפוח התגלגל לו.

אנשים נוספים שאיתנו בקטיף השתמשו במחשב וראו את הפלא הזה שפרוש על המסך. מישהו שאל באופן כללי מי עשה את זה? מי שם את התמונה המטורפת הזו כטפט למסך וחברה שלי ענתה שהיא.

אלו אולי שני סיפורים קטנים, אבל אני אוהבת אותם כי הם מראים איך כדור קטן מתגלגל לו. חוץ מזה שסיפורי התפוחים לא מסתיימים פה, אז נראה מה יהיה =]