מסטיק בטעם קולה

הסיפור הראשון מתחיל מלפני כמה חודשים כשנתקלתי בציור הזה של הצייר דרור מילר. היתי ממש איתו בסטודיו שלו כשהוא סיפר לי שPink Lady זה תפוח מאוד מאוד יפה ומאוד מאוד מתוק שהוא טעים רק אם אוכלים אותו ישר כשקוטפים אותו מהעץ, כי אחרת הוא מאבד מהטעם הטעים והמתוק שלו.

אחרי הציור הזה מאוד רציתי לטעום את התפוח המהולל הזה ששימש כהשראה לציור (!!).

את הסיפור על הPink Lady לא שמרתי לעצמי ויצא לי לספר לידיד טוב שלי.

למה זה חשוב?

כי בשבועיים האחרונים הייתי בקטיף תפוחים באלוני הבשן. אמנם קטפתי גרניסמית' אבל תפוחי pink lady היו איפשהו במטע (שהוא גדול ולא יצא לנו לראות אותם).

לקחתי לעצמי למטרה לטעום את התפוח הזה. לא כי הוא נראה לי טעים כמו שדרור אמר, סתם פשוט כי דרור צייר אותו.

לא יצא לי לקטוף לעצמי פינק ליידי בסוף, אבל אולי עוד יצא..

עוד פן בסיפור הוא שידיד שלו שסיפרתי לו על החוויה שלי עם דרור זכר לשאול אותי כשהוא שמע שאני קוטפת תפוחים (ושהעונה של הפינק ליידי מתחילה עוד שבועיים) אם יצא לי לטעום פינק ליידי. כשהוא אמר את זה פתאום פשוט הבנתי עד כמה הוא מכיר אותי.

סיפרתי לו על הפינק ליידי כבר לפני מספר מכובד של חודשים והנה הוא זוכר ושואל אותי את זה.

זה מהותי כי בדיוק התחלתי לפקפק ביחסים שלי עם האנשים שנמצאים איתי בחיים עכשיו ועל הקשרים שלנו כשהוא שאל את זה, ואז זה פשוט ריגש אותי..

הסיפור השני מתחיל לפני כמה ימים כשכתבתי את הפוסט על גן העדן כסמל לחזרתו של גלעד שליט (פוסט בשם "טבע האדם"), הפוסט על לקטוף את התפוח.

מעבר לכך שהפוסט הזה היה משוגע משום שבמקרה זו בדיוק הייתה פרשת השבוע ובמקרה מישהו אחר השווה ביניהם ובמקרה בדיוק הייתי בקטיף תפוחים, ולכן עשיתי את זה, פירסמתי בפוסט תמונה של תפוחי גרניסמית' על ענף.

בגלל שאני לא בבית ואני כותבת ממחשב מאולתר הייתי חייבת לשמור את התמונה על שולחן העבודה של המחשב. לאחר שפירסמתי אותה שכחתי למחוק אותה והיא נשארה על שולחן העבודה.

לפני כמה ימים באתי שוב למחשב ופתאום ראיתי שאותה תמונה נמצאת כרגע כטפט למסך של המחשב.

מישהי שנמצאת איתי בקטיף, שלא יודעת שאני כותבת בלוג, מצאה אותה על שולחן העבודה והחליטה שזה מתאים לשים אותה כטפט למסך. לא ידעתי שהיא עשתה זאת, פשוט ראיתי את התמונה על שולחן העבודה כטפט והתפלאתי. אמרתי לעצמי שזה מטורף, איך שהתפוח התגלגל לו.

אנשים נוספים שאיתנו בקטיף השתמשו במחשב וראו את הפלא הזה שפרוש על המסך. מישהו שאל באופן כללי מי עשה את זה? מי שם את התמונה המטורפת הזו כטפט למסך וחברה שלי ענתה שהיא.

אלו אולי שני סיפורים קטנים, אבל אני אוהבת אותם כי הם מראים איך כדור קטן מתגלגל לו. חוץ מזה שסיפורי התפוחים לא מסתיימים פה, אז נראה מה יהיה =]

קולות האנשים שזרמו לתחנת הרכבת נשמעו עסוקים ומעט נלהבים יותר מבדרך כלל. כמו שסבא שלי תמיד אומר "ברגע שבית הספר מפסיק לעבוד פתאום נוצרת הילה סביב האנשים שכן עובדים."

שמחתי לקנות מהמרכזנית כרטיס לתל אביב, ושמחתי עוד יותר לשבת ברכבת ולהמתין לשאר האנשים שייכנסו ויתרווחו במקומותיהם. מולי ישב אדם מבוגר עם שפם עבה ולב רחב. לצידי ישבה חיילת. המושב הרביעי היה ריק רוב הנסיעה ושימש לנוסעים מתחלפים.

הנסיעה הייתה נהדרת. הנוף החולף באמת גרם לי להרגיש תקווה. המחשבות התחילו לזחול לראשי בשנייה שטמנתי את האוזניות החדשות באוזניי. המוסיקה הייתה טובה ביותר. שמעתי שירים מרגיעים, מעבירה באצבעותיי את השירים שרועשים יותר. רציתי להזרים לתוכי רק רוגע ושלווה.

התקווה החלה מתפשטת בלבי. זהו. היום אני מוצאת את הדבר שחיפשתי. היום מגיעה הישועה. 

חייכתי לעצמי, מבחינה שהאיש המשופם שקע בשינה.

כל מה שאני צריכה עכשיו זה רק מישהו שיעבור על זה. מישהו מבוגר יחסית (מעל 18) שיש לו ראייה מכבדת, ממש כמו של י'. איזה מקום טוב יותר למצוא אדם שקט שמבין אומנות מאשר מוזיאון תל אביב.

רגע אחד! מיהרתי להרים את התיק שלי מהרצפה והתחלתי לגשש בפנים, מוודא שהבאתי איתי את הסקאטצ'בוק שלי. למזלי, הוא היה שם. ואיתו הונחו בקפידה גם העפרונות הטובים ביותר שלי.

נשמתי לרווחה. מחזירה את התיק למקומו הראוי - על רצפת הקרון, מתחת למושב שלי.

ניסיתי להתעלם מהלחץ שאמר לי שהנסיעה הזו לחינם. אני לעולם לא אמצא אדם שיעזור לי. ולמה לי בכלל?

התשובה פשוטה, אמרתי לעצמי בראשי, כי את צריכה נקודת מבט נוספת.

"ובתוך כל תחושת הריקנות הזאת.." היה אחד המשפטים מהפרק הראשון. אבל כשחשבתי על זה מעולם לא הרגשתי ריקנות! מעולם לא..

איך אני יכולה לכתוב על אושר מלא אם מעולם לא הרגשתי ריקנות?!

זה היה הרגע שבו הבנתי שאני כותבת גרוע. ממש שם ברכבת.

רק שזה לא נכון. אני לא כותבת גרוע. אני פשוט ביישנית.

לא יכולתי לתת את הטיוטא הראשונית של הספר לאף אחד משום שלא יכולתי לסבול את המחשבה שאנשים יקראו אותו. הוא מראה צדדים בחיים שלא אופייניים לחיים שלי.. המחשבה על אנשים קוראים אותו מותירה את פניי מרוחים במבוכה ובשבריריות.

"ומה אם אני אביא את זה למישהו והוא לא יאהב את זה?" שאלתי את עצמי באימה.

אבל לא. הייתי חייבת לדעת. הייתי חייבת להפוך את הספר הזה למשהו אמיתי. למשהו אמיתי בשבילי. =] הדחף הזה גבר על כל ביישנות שהיתה שם. 

כשהגעתי לתחנה ירדתי במהירות, מבלי להסתכל לאחור. אם אני אביט לאחור אני אולי אתחרט על כך, ידעתי זאת.

רוב האנשים שם עשו כמוני. לכולם שם, ממש כמו לי, יש סיפור מדהים על מדוע הם לוקחים את הרכבת הזו, מדוע דווקא היום ולמה דווקא בבגדים האלו. מי הם ולאן הם הולכים?

הייתי רוצה לשאול זאת כל אחד. חשבתי על מישהו שואל זאת אותי, אם מישהו היה שואל את זה אותי איך הייתי מגיבה?

הייתי מספרת לו כמובן. הוא היה זוכה בנקודות זכות על כך ששאל ולבטח היה מקבל את 200 העמודים האלה, אותם 200 עמודים שגורמים לי להרגיש עירומה למרות שהדמויות בסיפור והסיפורים שלהן מעולם לא קרו לי או היו דברים שקרובים למשהו שאי פעם קרה לי. 

אני בטוחה שהאנשים שכן מתעניינים באנשים האחרים פה מחכים בעצמם שישאלו אותם מדוע הם שם. הם לא טורחים לשאול בעצמם. הייתי שואלת אותם, אבל אני מחפשת משהו הרבה יותר יקר מזה, ואני צריכה למצוא אותו היום. בלעדיי זה אני תקועה, ואני מרגישה שהזמן של י' אוזל.

החלטתי ללכת ברגל למוזיאון, למרות שהיה חם. ההליכה תמיד מיטיבה עימי והיא גם זו שתשמש כתירוץ לקנות משקה ואוכל במוזיאון.

הדבר הראשון שעשיתי אחרי שהגעתי היה לנשום עמוק, לנשום את אוויר המוזיאון ולהירגע. שילמתי על הכניסה לתצוגה ומיהרתי לרדת במדרגות כדי לקנות לי משהו קר לשתות.

קניתי בקבוק מים ועוגייה. איכשהו הרגשתי שאלו שני הדברים החסרים כדי להרכיב את החלקים החסרים שלי. לפניי בתור עמד איש זקן ושמנמן שבאופן מפתיע היה מהותית יותר גבוה ממני. הבטתי בו, בוחנת אותו בעיני - האם לתת לאדם זקן את האוצר שלי?

הוא קנה קפה שחור והתיישב בשולחן עגול וקטן. הוא הלך בצורה מעט כפופה, משפיל את מבטו לרצפה. זה גרם לי לחשוב שחייו הכבידו עליו. גם הסיפור שלו ענין אותי, אך לא היה דבר שיכולתי לעשות. אני תמיד עסוקה באנשים אחרים בנסיעות שלי, עכשיו זה הזמן להיות עסוקה בדבר האמיתי.

שתיתי קצת מהמים ואכלתי את העוגייה. שטפתי ידיים - כי אם הידיים שלי לא נקיות אני לא יכולה לתפקד, ונשמתי עמוק.

זהו. זה הרגע שלי.

בפעם הקודמת שהייתי בתערוכה של מוזיואן אומנות תל אביב הייתי בטבע האדם של צדוק בן דוד עם המורה שלי לאומנות ועוד כמה בנות שחולקות איתי את אותם חיי ציור. זה היה לפני בערך שנה.

באותו היום בילינו כל כך הרבה זמן בטבע האדם של צדוק בן דוד שלא היה לנו פנאי ללכת ולהנות מכל תערוכת הציורים הרגילה. אבל, היינו בה קצת ומכל הציורים היה אחד שידבר אליי בצורה שלא תיאמן! לצערי, אני לא זוכרת את שמו ואני גם לא מוצאת אותו באינטרנט..

תיכננתי לעמוד מולו ולצייר העתק קטן שלו בסקאצ'בוק שלי, אך במקום זאת פשוט עמדתי קצת מולו והתענגתי עליו. אף אחד לא עצר על הציור הזה חוץ ממני והחלטתי להמשיך.

למי שמכיר, בתצוגה הרגילה בקומה שלמעלה נכנסים ועושים סוג של סיבוב ואז יש כמה מדרגות קטנות כאלו. עליתי במדרגות, והתבוננתי. היו כאלו שהלכו ועשו את התצוגה עם מדריכה, אבל אני בחרתי שלא. למזלי, אני יודעת מספיק על אומנות כדי להנות מהציורים האלה לבדי.

"את כאן לבדך?" שמעתי קול מאחוריי, חשבתי שזה אחד מהעובדים של המוזיאון ששואל אותי למה אני לא עושה את הסיבוב עם המדריך. כשהסתובבתי ראיתי ילד. טוב לא ילד, הוא היה בערך בגילי, והוא היה די גבוה. 

"האמת שכן. אתה?" שאלתי, יודעת בלבי שתפילותיי נענו ומצאתי תשובה.

הוא הושיט את ידיו לצדדים והיטה את ראשו מעט, כאילו הוא אומר, "את רואה פה עוד מישהו?"

"למה אתה פה? כלומר, חופש עכשיו, לא מצאת דברים יותר טובים לעשות מאשר זה?" שאלתי, רציתי להישמע קצת מזלזלת. הצטערתי שאני צריכה להעביר בחור ממש טוב את המבחנים הקטנים והמעצבנים האלה. אבל זה לא כאילו שיכולתי פשוט לתת לו את הטיוטא הראשונית של הספר שלי..

"האמת שאני גר די קרוב, ואני אוהב את התערוכה הזו. אני די אוהב אומנות." הוא אמר והמשיך לתמונה הבאה. עקבתי אחריו.

"איזו אומנות?" שאלתי.

"אני אוהב בעיקר ציורים, אבל אם שואלת מה אני אוהב בכללי אז אני אומר לך שאני אוהב לקרוא.." הוא ענה בחיוך.

"אתה עושה סוג של אומנות?" שאלתי בחשש.

"אני משרבט דברים פה ושם.." הוא ענה ובחן אותי, "למה כל השאלות האלו?"

צחקקתי. "בלי סיבה." עניתי בקלילות.

למחרת שיכנעתי אותו ללכת איתי לסרט. זה היה ממש כיף, וגיליתי שהוא ממש מתאים לפרופיל.

הוא אהב אומנות. הילדים בכיתת קולנוע שלי הסתכלו על תמונות וציורים ואמרו שזה מטופש. הם אמרו זאת כי הם לא הבינו, הוא כן. ידעתי שזו הסיבה שבגללה אני צריכה מישהו שאוהב ציורים. האומנות השקטה של קומפוזיציה על משטח הינה האומנות המכבדת ביותר, וזאת משום שהקהל פחות אקטיבי משאר סוגי האומנות. מה גם שזו אומנות שדורשת סבלנות.

גם הייתי צריכה לבדוק שהוא אדם הגון, שמעריך באמת אומנות, ולא אחד שיגנוב לי את הספר. אחרי הכל, אני לא באמת מכירה אותו.

אלו הן שתי התכונות - כבוד לאדם ולאומנות והגינות.

הכבוד לאדם הוא חשוב כי לא בטוח שהספר שלי הוא אומנות.

אחרי הסרט הפגשתי אותו עם י' וסיפרתי לו שאני בצרה. סיפרתי לו את כל מהלך העניינים. הוא קיבל את זה יפה וחייך ואמר שהוא מבין לחלוטין, ושמהרגע שהתחלתי לשאול אותו שאלות הוא הבין שאני שואלת אותן מסיבה מסויימת.

הסיפור לא נגמר, כי הפרקים עדיין אצלו, ואני עכשיו בלחץ לראות מה הוא יאמר.