מסטיק בטעם קולה

נהיה קצת יותר קשה לכתוב עכשיו כי יש עומס, אבל הכל טוב ואנחנו ננצח =]

התחלתי קורס עכשיו ופתאום נהיה לי נורא מעניין. הצבא הוא מקום מאוד כיפי. אני נזכרת בחיוך בכל האנשים שאמרו שהולך להיות קשה כל כך בקורס. הם שיקרו. הם לא התכוונו לשקר. הם שיקרו כי הם לא ידעו. הקורס פשוט היה קשה להם.

אולי זה בגלל המכינה, אבל 6 שעות בלילה זה פשוט חלום. במכינה הייתי רואה שהשעה היא כבר שתיים לפנות בוקר ושצריך לקום מחר בחמש כי יוצאים מוקדם לעבודה בשכר, אני נוטשת את החבר'ה והולכת לחדר והן פשוט יושבות שם ומנהלות שיחת נפש. אני מצטרפת. אנחנו מחליטות ללכת לישון שעתיים אחר כך. אנחנו מדברות עם האור הסגור כשכל אחת מכוסה היטב בשמיכה. נרדמנו מתישהו בסביבות ארבע לפנות בוקר.

בצבא אני ישנה מינימום חמש וחצי שעות. זה כמו חלום.

"תבין," אני אומרת לו ומסתכלת עמוק לתוך עיניו, הן נותרו בצבען החום-אדמדם אבל משהו בתוכן שלהן השתנה קצת, "אצלי האנשים מתחלקים לשני סוגים- אנשים חיוביים ואנשים שליליים." החזרתי אותו לשיחה שהייתה לנו פעם על האנשים במכינה ועל איך אני אופטימית כל הזמן.

"והוא באנשים החיוביים, נכון?" הוא שאל, מחייך, חושב שהוא קורא אותי כמו ספר פתוח.

"אולי." עניתי בחיוך מנחם. שיקרתי. התשובה היא לא.

"למה?" דימיינתי אותו שואל בתמימות.

"אתה לא יודע כמה הציפיות גבוהות." הייתי עונה אז.

גם אתה לא שם.

ואז התחיל הקורס, והדבר היחיד שאני חושבת כל יום הוא שכל כך קשה לא לקלל בצבא. כולם מקללים כל הזמן. זה קשה לא ליפול לזה.

"אני מאוכזבת מעצמי." אמרתי בשקט והתיישבתי על המיטה.

"למה?" היא שאלה, היא מעולם לא ראתה אותי מדברת בשקט כל כך.

"כי אני מקללת." עניתי.

"מקללת?" היא חזרה אחריי לאט.

"עכשיו. אמרתי FUCK כשלא הצלחתי להרים את התיק על המיטה." עניתי.

"זו לא קללה." היא אמרה חצי בצחוק. זה כי רוב האנשים חושבים שלקלל זה רק כשזה מופנה כלפי מישהו. הם לא מבינים שברגע שמקללים את האוויר (או במקרה שלי את התיק) זה בעצם אומר שהאגרסיות האלה מופנות כלפי עצמך. גם אתה מישהו.

"זו כן." התווכחתי.

"זו לא. יש לך ציפיות גבוהות מדי מעצמך. כולם מקללים ככה לפעמים." היא השיבה. ראיתי איך היא קצת מרחמת עליי עמוק בפנים.

"אתם מקללים לפעמים. לא אני." עניתי, כמו בן אדם חסר טקט. אתם?

"אני לא רוצה להיות כמוהן." כתבתי בטירונות. אני עדיין לא רוצה.

ואני בקורס מעורב. יש שם גם בנים וגם בנות. ויש בן אחד שכולן רבות על תשומת הלב שלו.

"שתדעי שהוא קצת פסיכופת." היא אמרה לי בטלפון. הייתי כל כך מופתעת שהם מכירים. 

הייתי מלאת שאלות.

"יצאנו פעם." היא הסבירה, "לאוזנייך בלבד כמובן." היא מיהרה להוסיף.

"אתם לא מאמינים מה שמעתי!" הוא הכריז בתור לחדר אוכל.

סיפור שהיה כך היה:

ערס אחד בא אל מישהי ואמר לה: "אם תהיי חברה שלי תהיי מלכה."

היא: "אני כבר מלכה."

הערס: "אז אני סתם יעשה אותך."

ואני ממש מעריכה את מפקד הקורס. אני ממש שמחה שסוף סוף נתקלתי במפקד שאני מעריכה. רוב המפקדים נתפסים לי פעמים רבות כמו שהרבה אנשים אחרים נתפסים לי (ואני לא גאה בזה): כמו אנשים פתטיים שאני יכולה לקרוא כמו ספר פתוח. אנשים שמונעים מחוסר ניסיון בחיים ולא יודעים כיצד להתחבר לרגשות שלהם או לשלוט בהם. הם חושבים שהתבכיינות ואגרסיביות הן דרכי התמודדות לגיטימיות בסיטואציות שונות וחסרי התחשבות לחלוטין לאחרים. כי כשהם כועסים מותר להם, לפי הבנתם, לרמוס אדם אחר ולהשפיל אותו. אסור לעשות את זה כשרגועים, אבל כשכועסים הכללים משתנים.

ברור שזה לא איך שאני באמת מסתכלת על אנשים. משתדלת שלא. זה פשוט קשה. אני יותר מבוגרת בגיל מרוב המפקדים שלי ויותר בוגרת בהמון רמות כמעט מכל המפקדים שלי. אפשר להגיד שזה בגלל המכינה, אבל אני טוענת שזה פשוט בגלל, טוב, אולי בגלל שאני כותבת.

אנשים כותבים חייבים להיות מוסריים, כי אפשר לבוא ולכתוב לעצמך "היום רצחתי מישהו כי הוא התנהג כמו טיפש והגיע לו." אתה קורא את זה ומבין שעשית טעות.

אני קוראת דברים ויודעת שאני עושה טעויות.

אני לא חושבת שהמפקדים שלי חולקים איתי את ההכרות העצמית הזאת.

"מה התחביבים שלך?" היא שאלה בשיחה האישית שהייתה לנו. הסתכלתי על השרוך שלה ועל דרגת הרב"ט שנתפרה ברישול ממש לא מזמן. בכמה זמן אני גדולה ממנה? חודש? חודשיים? חצי שנה? שנה??

מה זה מה התחביבים שלי? בדרך כלל ששואלים את זה אני אף פעם לא אומרת לכתוב. לכתוב זה לא תחביב. לכתוב זה חלק בלתי נפרד ממי שאני. אבל החלטתי כן לומר לה, כדי שתנהג בסלחנות כשתראה אותי כותבת באמצע שיעור מבלי שביקשה.

"כתיבה, ציור," התחלתי לומר. "אפילו ציירתי קריקטורה שלך." רציתי להוסיף, אבל זה משהו שהיא כנראה תגלה רק לקראת סוף הקורס. אם בכלל.

"כתיבה? מה את כותבת?" היא שאלה. השאלה שלה גרמה לי להבין שגם היא כותבת, או שהיא מכירה אנשים כותבים. לא שזה גורם לי להעריך אותה יותר...

"הכל." עניתי קצרות.

"הכל? מה זה אומר? סיפורים? שירים? יומן?"

"גם, גם וגם." עניתי, "מה שיוצא. אני כתבתי גם ספר, גם סיפורים קצרים, גם שירים כשיוצא, ואני כותבת יומן מאז שאני זוכרת את עצמי."

"ספר?" היא שאלה בפליאה. כרגיל, החלק שתופס אנשים.

וקצת נפתחתי בפניה וסיפרתי לה על הספר שלי. זה כמו לספר על הילד שלך. איך שסיימתי אותו בכיתה י"ב אבל לא הספקתי לסיים לערוך אותו בגלל שעשיתי י"ג ועכשיו בגלל הצבא. וכן, הציעו לי להוציא אותו. וכן, כולם לוחצים עליי שאסיים אותו.

שתיקה. היא אפילו לא חייכה לעברי. לא ממקום של דיסטאנס, סתם כי היא צינית.

"עוד תחביבים?" היא שאלה. כנראה שהרגישה שלמרות שסיפרתי לה יחסית הרבה על עצמי, לא סיפרתי לה כלום.

"לא מספיק?" שאלתי.

"איך שאת רוצה." היא אמרה בהתנשאות וכתבה לעצמה משהו על הדף. 

"כשצה"ל זה רק רעיון, כשאת עוד לא שם, זה ממש קל להגיד ' אני אהיה חייל/ת מושלם/ת ואני אפילו מוכן/ה להקריב את עצמי למען המדינה!'. אבל ברגע שאתה אשכרה שם, אתה רק מחפש תירוצים איך לעשות פחות ולתרום פחות ולהיות פחות זמן בבסיס." אמרתי לחברה שלי, שכבר השתחררה לפני כמעט שנה לפני כמה ימים. 

"זה נכון." היא הסכימה. אפילו לא הייתה לה טענת נגד.

לפני כמה ימים חברה שלי, שהיא כרגע מ.צ. בצבא, הציגה בפניי את הדעה שרוב רובם של הקצינים בצה"ל סתם שם בגלל התנאים הנוחים.

היא אמרה שמן הסתם כשאתה רואה קצין של הצבא אתה מתמלא גאווה ואומר לעצמך בלב שהוא (או היא כמובן) בטח אדם מאוד מוכשר ובוגר וחשוב, אבל שרוב הקצינים נשארים בצבא רק מטעמי נוחות. רוב הקצינים הם פשוט אנשים שמפחדים להתחיל את החיים האזרחיים שלהם. הצבא מעניק להם משכורת קבועה, שגרה שהם כבר התרגלו אליה, ודרגה. היא אמרה שהדרגה הזו, אותה דרגה שמרמזת על יוקרה, היא דבר שהם רואים כמאוד חשוב. אנשים נותנים להם כבוד מבלי שעשו דבר מלבד להגיע לקורס קצינים.

"וזו גם הסיבה שהצבא שלנו נראה כמו שהוא נראה." היא אמרה. מציגה בפניי את עמדתה: לרוב הקצינים שלנו בכלל אין מוטיבציה לתפקיד שלהם. אולי הם אפילו לא רואים בו חשיבות. הם נשארים סתם כי זה נח להם.

"אוף, המדי א' שלי ממש מקומטים. זה נראה נורא." אמרה דניאל בייאוש כשלבשנו את המדים שלנו לאחר שהחזרנו את המדי ב' שלנו.

"על איזו עוצמת סחיטה את מכבסת אותם? מדי א' אסור לסחוט, או לשים על העוצמת סחיטה הנמוכה ביותר." אמרתי לה בתשובה.

דניאל הביטה בי בעיניים שואלות. "עוצמת סחיטה?" היא שאלה.

התפלאתי.

"כן. במכונת כביסה..." ניסיתי להסביר, אולי היא יצאה לרגע מריכוז.

"פחחח בחיים שלי לא עשיתי כביסה..." אמרה יעל, שהייתה הסנובית מבינינו.

"כן, גם אני." הסכימה דניאל, "אין לי מושג אפילו איך עושים כביסה..." היא התוודתה.

אני לא יכולה להעביר לכם את רמת ההלם שהייתי נתונה בו.

שרון, מרינה ודאליה נכנסו לאוהל. עכשיו כל ה-10 היו נוכחות.

הייתי בטוחה שדניאל ויעל הן מיעוט.

"אוקיי." אמרתי בקול רם מעט, "שכל מי שיודעת איך עושים כביסה תרים את ידה עכשיו."

רק היד של ספיר התרוממה באוויר.

"רגע, אתן רוצות להגיד לי שאף אחת פה לא עושה כביסה? אפילו לא יודעת איך עושים כביסה?" שאלתי בהלם מוחלט.

הן ניענעו את ראשן לשלילה. לא ידעתי שזה יכול להחמיר מכאן.

"וכלים? אתן שוטפות כלים?" שאלתי.

"רק לפעמים..." זרקה מישהי בזמן שספיר אמרה, "ברור."

"אתן בחיים לא עוזרות לנקות את הבית?" המשכתי בתחקיר. חשבתי שאני עומדת לקבל התקף לב.

"אני כן. אני מנקה את כל הבית. הדבר היחיד שאמא שלי עושה ולא אני זה כביסה." הודתה ויקה, שכבר התוודתה בפניי פעם שמצבה הכלכלי לא טוב במיוחד.

המחשבות רצו לי בראש.

"חוץ מויקה וספיר, מישהי מכן עוזרת לנקות את הבית?"

שתיקה.

אחרי כמה דקות נוספות, שבהן אני לא מצליחה לומר בכל משפט שני עד כמה אני בשוק אני מגלה שהמצב יותר נורא משחשבתי.

"אבל מה עם החדר שלכן?" אני שואלת. מילא שאמא שלהן מנקה את כל הבית, אבל מה עם החדר שלהן?

"איזה חדר? המנקה מנקה את זה." אמרה יעל והתגאתה, "היא באה פעם בשבוע."

"כן, גם אצלי המנקה מנקה את הבית." הודתה דניאל. מסתבר שזה ככה גם אצל שרון.

המידע שהצטבר היה זה:

ספיר, ממש כמוני, נוהגת לעזור בעבודות הבית.

ויקה עושה הכל מלבד כביסה. כולל לשטוף כלים וכל דבר בעצם.

ליעל, דניאל ושרון יש מנקה פעם בשבוע.

לטל יש מנקה שמגיעה מדי פעם "אבל היא לא גרה איתנו או משהו..." היא טרחה להבהיר לי.

לדנה אין מנקה, אלא אולי רק לפעמים, אבל בעיקרון אמא שלה מנקה את כל הבית. כך גם אצל אמא של מרינה.

גם אמא של דאליה היא בין החרוצות.

אף אחת מהן לא מסדרת את החדר שלה.

"אבל כביסה וכלים זה בסיסי!" התעקשתי. לא יכולתי להכיל את ההלם שלי.

"אפילו כלים לא?" ניסיתי למצוא מוצא.

"מה פתאום? יש מדיח." אמרה אחת מהן, לא זוכרת מי.

"מדיח?" חזרתי אחריהן כלא מאמינה.

הן הופתעו לגלות שאין לי מדיח.

"כל אחד חייב לדעת איך להפעיל מכונת כביסה, מכונת כביסה זה בסיסי - יש בכל בית." המשכתי להתעקש במה שנראה כבלתי אפשרי. ואז שרון אמרה את הדבר ששבר אותי באמת.

"אני מבינה שאת אומרת שצריך לדעת לעשות כביסה, אבל אין שום מצב שאת באמת חושבת שצריך לדעת לשטוף כלים. מדיח כלים זה בסיסי. חייב שיהיה בכל בית." היא אמרה.

אני חוזרת, רק כדי שתבינו: "מדיח כלים זה בסיסי. זה כמו מקרר. חייב שיהיה בכל בית."

"זה ממש לא חייב שיהיה בכל בית." השבתי, אולי בתקיפות מה. "את רוצה לומר לי שבחיים לא שטפת כלים?"

"בטח שלא." היא אמרה בקולה המתוק מדי, "אי אפשר לדרוש מאף בן אדם לשטוף כלים. זה מגעיל מדי."

לא האמנתי למשמע אוזניי.

"כל מי שיש לה מדיח בבית שתרים את היד." אמרתי בייאוש.

8 ידיים עפו באוויר.

הן חזרו לדבר על כמה המנקה מציקה להן. 

"אתן יודעות איך קוראים למנקה בבית שלי?" שאלה ויקה ומיהרה לענות "ויקה. אני המנקה אצלי בבית." גם היא התרעמה על מה שהלך באוהל.

ספיר חלקה איתנו את השוק.

"המנקה שלי תמיד מעירה אותי בבוקר." התלוננה שרון.

"שלי לא. אבל היא מעיפה אותי מהסלון." השיבה מישהי אחרת. הייתי כבר מיואשת מדי כדי לבדוק מי זו הייתה.

"אתן לא אמיתיות. כולכן עשירות נכון?" שאלתי בהלם.

"מה פתאום. המצב שלנו די רע." אמרה שרון, שההורים שלה בדיוק נופשים באילת במשך שבוע שלם.

יעל, היחידה מבין העשירות הלא מוקירות תודה האלה שיש לה מעט ערכים התנצלה ואמרה "אבל למה את מצפה. אני גרה ב____ [יישוב של טחונים] לכולם אצלנו יש מנקה."

"אני גרה ב____ [יישוב שידוע באיזור כמקום מובטח להשגת סמים או דקירה] אצלנו לכולם יש סמים. זה אומר שגם לי צריך שיהיה סמים?" עניתי.

"זה ממש לא אותו הדבר!" התנגדה יעל, מודעת לגמרי שהתירוץ שלה טיפשי כי היא הסמיקה מעט.

"זה בדיוק אותו הדבר. אתן פשוט לא אמיתיות. מתלוננות על זה שהמנקה מעירה אתכן? מעולם לא סידרתן את החדר? לא יודעות להפעיל מכונת כביסה? ואתן טוענות שהמצב הכלכלי שלכן על הפנים??"

פשוט לא יכולתי להאמין.

אני עדיין לא מאמינה.