מסטיק בטעם קולה

"אוף, המדי א' שלי ממש מקומטים. זה נראה נורא." אמרה דניאל בייאוש כשלבשנו את המדים שלנו לאחר שהחזרנו את המדי ב' שלנו.

"על איזו עוצמת סחיטה את מכבסת אותם? מדי א' אסור לסחוט, או לשים על העוצמת סחיטה הנמוכה ביותר." אמרתי לה בתשובה.

דניאל הביטה בי בעיניים שואלות. "עוצמת סחיטה?" היא שאלה.

התפלאתי.

"כן. במכונת כביסה..." ניסיתי להסביר, אולי היא יצאה לרגע מריכוז.

"פחחח בחיים שלי לא עשיתי כביסה..." אמרה יעל, שהייתה הסנובית מבינינו.

"כן, גם אני." הסכימה דניאל, "אין לי מושג אפילו איך עושים כביסה..." היא התוודתה.

אני לא יכולה להעביר לכם את רמת ההלם שהייתי נתונה בו.

שרון, מרינה ודאליה נכנסו לאוהל. עכשיו כל ה-10 היו נוכחות.

הייתי בטוחה שדניאל ויעל הן מיעוט.

"אוקיי." אמרתי בקול רם מעט, "שכל מי שיודעת איך עושים כביסה תרים את ידה עכשיו."

רק היד של ספיר התרוממה באוויר.

"רגע, אתן רוצות להגיד לי שאף אחת פה לא עושה כביסה? אפילו לא יודעת איך עושים כביסה?" שאלתי בהלם מוחלט.

הן ניענעו את ראשן לשלילה. לא ידעתי שזה יכול להחמיר מכאן.

"וכלים? אתן שוטפות כלים?" שאלתי.

"רק לפעמים..." זרקה מישהי בזמן שספיר אמרה, "ברור."

"אתן בחיים לא עוזרות לנקות את הבית?" המשכתי בתחקיר. חשבתי שאני עומדת לקבל התקף לב.

"אני כן. אני מנקה את כל הבית. הדבר היחיד שאמא שלי עושה ולא אני זה כביסה." הודתה ויקה, שכבר התוודתה בפניי פעם שמצבה הכלכלי לא טוב במיוחד.

המחשבות רצו לי בראש.

"חוץ מויקה וספיר, מישהי מכן עוזרת לנקות את הבית?"

שתיקה.

אחרי כמה דקות נוספות, שבהן אני לא מצליחה לומר בכל משפט שני עד כמה אני בשוק אני מגלה שהמצב יותר נורא משחשבתי.

"אבל מה עם החדר שלכן?" אני שואלת. מילא שאמא שלהן מנקה את כל הבית, אבל מה עם החדר שלהן?

"איזה חדר? המנקה מנקה את זה." אמרה יעל והתגאתה, "היא באה פעם בשבוע."

"כן, גם אצלי המנקה מנקה את הבית." הודתה דניאל. מסתבר שזה ככה גם אצל שרון.

המידע שהצטבר היה זה:

ספיר, ממש כמוני, נוהגת לעזור בעבודות הבית.

ויקה עושה הכל מלבד כביסה. כולל לשטוף כלים וכל דבר בעצם.

ליעל, דניאל ושרון יש מנקה פעם בשבוע.

לטל יש מנקה שמגיעה מדי פעם "אבל היא לא גרה איתנו או משהו..." היא טרחה להבהיר לי.

לדנה אין מנקה, אלא אולי רק לפעמים, אבל בעיקרון אמא שלה מנקה את כל הבית. כך גם אצל אמא של מרינה.

גם אמא של דאליה היא בין החרוצות.

אף אחת מהן לא מסדרת את החדר שלה.

"אבל כביסה וכלים זה בסיסי!" התעקשתי. לא יכולתי להכיל את ההלם שלי.

"אפילו כלים לא?" ניסיתי למצוא מוצא.

"מה פתאום? יש מדיח." אמרה אחת מהן, לא זוכרת מי.

"מדיח?" חזרתי אחריהן כלא מאמינה.

הן הופתעו לגלות שאין לי מדיח.

"כל אחד חייב לדעת איך להפעיל מכונת כביסה, מכונת כביסה זה בסיסי - יש בכל בית." המשכתי להתעקש במה שנראה כבלתי אפשרי. ואז שרון אמרה את הדבר ששבר אותי באמת.

"אני מבינה שאת אומרת שצריך לדעת לעשות כביסה, אבל אין שום מצב שאת באמת חושבת שצריך לדעת לשטוף כלים. מדיח כלים זה בסיסי. חייב שיהיה בכל בית." היא אמרה.

אני חוזרת, רק כדי שתבינו: "מדיח כלים זה בסיסי. זה כמו מקרר. חייב שיהיה בכל בית."

"זה ממש לא חייב שיהיה בכל בית." השבתי, אולי בתקיפות מה. "את רוצה לומר לי שבחיים לא שטפת כלים?"

"בטח שלא." היא אמרה בקולה המתוק מדי, "אי אפשר לדרוש מאף בן אדם לשטוף כלים. זה מגעיל מדי."

לא האמנתי למשמע אוזניי.

"כל מי שיש לה מדיח בבית שתרים את היד." אמרתי בייאוש.

8 ידיים עפו באוויר.

הן חזרו לדבר על כמה המנקה מציקה להן. 

"אתן יודעות איך קוראים למנקה בבית שלי?" שאלה ויקה ומיהרה לענות "ויקה. אני המנקה אצלי בבית." גם היא התרעמה על מה שהלך באוהל.

ספיר חלקה איתנו את השוק.

"המנקה שלי תמיד מעירה אותי בבוקר." התלוננה שרון.

"שלי לא. אבל היא מעיפה אותי מהסלון." השיבה מישהי אחרת. הייתי כבר מיואשת מדי כדי לבדוק מי זו הייתה.

"אתן לא אמיתיות. כולכן עשירות נכון?" שאלתי בהלם.

"מה פתאום. המצב שלנו די רע." אמרה שרון, שההורים שלה בדיוק נופשים באילת במשך שבוע שלם.

יעל, היחידה מבין העשירות הלא מוקירות תודה האלה שיש לה מעט ערכים התנצלה ואמרה "אבל למה את מצפה. אני גרה ב____ [יישוב של טחונים] לכולם אצלנו יש מנקה."

"אני גרה ב____ [יישוב שידוע באיזור כמקום מובטח להשגת סמים או דקירה] אצלנו לכולם יש סמים. זה אומר שגם לי צריך שיהיה סמים?" עניתי.

"זה ממש לא אותו הדבר!" התנגדה יעל, מודעת לגמרי שהתירוץ שלה טיפשי כי היא הסמיקה מעט.

"זה בדיוק אותו הדבר. אתן פשוט לא אמיתיות. מתלוננות על זה שהמנקה מעירה אתכן? מעולם לא סידרתן את החדר? לא יודעות להפעיל מכונת כביסה? ואתן טוענות שהמצב הכלכלי שלכן על הפנים??"

פשוט לא יכולתי להאמין.

אני עדיין לא מאמינה.

אני זוכרת שכשהתחלתי ללמוד תקשורת (עשיתי בזה בגרות), לימדו אותנו שטלוויזיה לא משאירה שום דבר ליד המקרה. כל דבר, אפילו בחדשות, מתוזמן ומחושב. הצבע של השולחן באולפן החדשות נועד לגרום לצופים למשהו, איך שהמגישים לבושים, זוויות הצילום... הכל.

זה ידיעה די נוראית, אם חושבים על זה עד הסוף. כי, תחשבו על זה, מישהו אי שם מחזיק את מאזניי חיינו בידיו, והוא זה שמחליט מה יהיה בכל כף של המאזניים. והוא מחליט את זה לפי השיקולים שמתאימים לו. לכסף שלו, לכסף של חברים שלו, לאינטרסים שלו. ככה זה.

זוכרים את איך שתמיד אומרים שבשיחה אם בן אדם, אתם מפרשים רק 30% מהמילים שלו, ואת ה-70% האחרים אתם מפרשים את שפת הגוף שלו ומה שהוא משדר לכם? למה אף פעם לא חשבנו שזה נכון גם כלפי מה שהמדיה משדרת לנו?!

זה כבר מוכח: בהבנת המסר הכוללת, למילים עצמן יש מקום מאוד מצומצם יחסית לכל שאר המרכיבים.

בכל מקרה, אני זוכרת שהיה סיפור חדשותי כזה לא מזמן על ילדה אחת שברחה מהבית.

אבל אני זוכרת שראיתי את אבא שלה מדבר למצלמה בחדשות אז. הוא הסתכל ישר למצלמה, יושב בסלון ביתו, וענה לשאלות המגישים. 

והיה את השלב שאחד המגישים שאל אם היא ילדה נורמלית (אני ממש לא מדייקת, אז אל תתפסו אותי במילה) והאב ענה משהו כמו:

"כן, היא ילדה רגילה לחלוטין. יש לה ציונים טובים, היא שמחה בדרך כלל. יש לה הרבה חברות, מתוכן שלוש חברות אמת....."

אם אתם יודעים לחבר את מה שכתוב בפיסקה הראשונה לבין מה שכתוב בפיסקה השנייה אתם בטח מבינים שמישהו הדריך את אבא שלה במה להגיד מול המצלמה. וככה הוא הגדיר ילדה נורמלית.

מכאן ניתן להסיק שזו ההגדרה לנורמלי, או לפחות ההגדרה שמכתיבים לנו כנורמלי.

לפיכך נורמלי משמעו:

1. ציונים טובים.

אפילו שציונים טובים זה לא נורמלי, אני משערת שפשוט מתוך כך נגזרות שתי מסקנות: האחת, שהיא הולכת לבית הספר, שזה דבר שמוכתב כנורמלי. והשנייה היא, שהיא ילדה טובה שמשקיעה בלימודים. ובהתחשב בכך שסיקרו שהיא ברחה מהבית, הם רצו לצייר אותה כמישהי שאין סיבה שתברח מהבית.

2. שמחה בדרך כלל.

שוב, נאמר כדי להראות שאין סיבה אמיתית שתברח מהבית, אבל, זה לא אומר שזה לא מוגדר כנורמלי.

אנשים דיכאוניים ועצובים בדרך כלל (אלו שמודים בזה לפחות) הם לא אנשים שיצטיירו בראשכם כאנשים שהכי כדאי להכיר להורים... 

מה גם שזה גם משהו שאבא שלי נהג לומר עליי, על איך שהייתי מלאת שמחת חיים ושמחה בדרך כלל. אני משערת שאנשים, בעיקר מבוגרים, רואים בתכונה הזו סוג של גדולה.

3. הרבה חברות, מתוכן שלוש חברות אמת.

הרבה חברות, מתוכן שלוש חברות אמת. אני יודעת שזו בהחלט ההגדרה לחיי חברה "נורמליים" אבל, אין לי מושג איך לאכול את המשפט הזה.

מי בכלל אומר דברים כאלה? אני לא מכירה אף בן אדם שאומר בשיחת חולין "יש לה המון חברים, מתוכם יש לה שלוש חברות אמת.." אבל, כידוע, הוא לא אמר את זה בזמן שיחת חולין. ואם יש לה רק שתי חברות אמת? מה זה חברת אמת בכלל? ומה עם שאר החברות שלה? האם אפשר להגדיר אותן כחברות אם הן לא חברות אמת?

מה שיותר מעניין במה שהוא אמר, במה שהדריכו אותו לומר, הוא איך קבעו סוציולוגיים או פסיכולוגיים או מי שלא יהיה שזו הנורמה (הרבה חברות מתוכן שתיים/שלוש חברות אמת)?? הם קבעו זאת לפי הרוב. הם עשו תחקיר ומצאו שאצל רוב האנשים / בנים / בנות בטווח הגילאים הזה והזה יש הרבה חברים, ושלוש חברות אמת. זה טוב שזה ככה כי זה מה שקורה אצל רוב הנערות כנראה.

היום "נורמלי" זו מילה נרדפת ל"שפוי". 

מה זה אומר? שאם אדם מוצא דרך שהיא לא מקובלת ולא נפוצה יהיה לחברה קשה לקבל את השינוי הזה. 

במלים אחרות, החברה האנושית שלנו כיום לא פתוחה לשינויים. חופש הביטוי שלנו לא בהכרח שווה כל כך הרבה כמו שאנחנו חושבים כי אולי אנחנו ניצור "שוק דעות", אבל אף אחד לא ירצה לרכוש מהשוק הזה דעה שונה משלו. תיקון - דעה חדשה משלו.

זוהי מחשבה מזעזעת כשלעצמה, שהחברה האנושית לא פתוחה ל"חדש ולרענן". מה שיכול להסביר המון דברים, כמו את חוסר הקבלה של בגדים בצבעים צעקניים מדי, אדם מגמגם והומוסקסואליות; ותופעות כמו הרדיפה אחרי אידיאל היופי ופיתוח קריירה, גם אם אתה לא אוהב את מה שאתה עוסק.

אבל, כזכור, האב לא חשב על הניסוח הזה בעצמו, מישהו עזר לו. מישהו הדריך אותו.

כלומר, המישהו שאי שם מחזיק את מאזניי חיינו בידיו החליט מהי ההגדרה לנורמלי אותה הוא רוצה לשווק. המישהו הזה החליט שהוא לא רוצה שאנחנו נחשוב בעצמנו מהו הדבר הנורמלי והנכון בשבילנו. המישהו הזה החליט שהוא לא רוצה ליצור שינוי, כי הוא אוהב את המצב הקיים.

ולמה שיחליט דבר כזה? כי המצב הקיים תורם לאינטרסים האישיים שלו, שהם כנראה כסף. אולי גם יוקרה.

עובדה, הוא כל כך גבוה בשרשרת המזון, שיש לו את הכוח להחליט איך יראו החדשות שלנו..

אבל זה בדיוק העניין, מי אמר שהמצב הקיים הוא הכי נכון? שהדרך שבה אנחנו מגדירים "נורמלי" עושה לנו טוב? עושה לחברים שלנו טוב? להורים שלנו טוב? לילדים שלנו טוב?

אמרו את זה כבר לפניי, וכבר הרבה פעמים, אבל המנצחים הם אלו שכתבו את ההיסטוריה.

כשאלוהים ברא את גן עדן הוא ידע שיקטפו מעץ הדעת.

לא כי זה הדבר המחוכם לעשות, אלא רק מתוך שיקול רגשי.

ולא משנה עד כמה הוא הסביר להם שזו בעיה לאומית, הם לא יקשיבו לו, פשוט כי הם ירצו לקטוף את התפוח ולאכול אותו. להכניס את התפוח לקיבתם, כי שם מקומו.

אז, למזלנו, לא הייתה תקשורת. לא היה מצעד ריאלטי שנכנס אל תוך חייהם של אדם וחווה. ובכלל, כשאדם היה קטן הוא כתב סיפור על חתול וכלב ואיך שהם צריכים להסתדר, שזה קצת כנו נחשים ונשים =]

 פשוט, כשחווה ראתה את התפוח על העץ, היא הייתה חייבת לקטוף אותו. להביא אותו לקיבתה. כי שם מקומו.

ואדם לא אמר לה שאסור לה לקטוף את התפוח כי אז זה יראה שהנחש ניצח ושהם חלשים. אדם שמח כשהיא קטפה את התפוח.

אדם שמח, אפילו ולרמות שזה היה נגד שיקול דעתו, פשוט כי אין שום בעיה לאומית בינם לבין הנחש, או איזו בעיה לאומית בגן עדן. אדם שמח כי זו בעיה בינ-אישית - כשתפוח פשוט נמצא על העץ.

והוא לא אמר לעצמו שהמחיר גבוה מדי - כי המחיר היחיד שאדם וחווה באמת שילמו הוא שאז הם ידעו שהם עירומים. שאם חושבים על זה זה לא מחיר נורא בכלל. וחוץ מזה, ואולי החשוב מכל הוא שהיה להם אחד את השני.

בכלל המחיר שאדם וחווה שילמו הוא כאין וכאפס כמחיר שהנחש שילם (אבל זה לסאב-טקסט ;-)

גלעד, טוב שאתה בבית.