מסטיק בטעם קולה

בענין השחמה על פי משל שלפעמים כשבני אדם שמחים ומרקדים אזי חוטפים איש אחד מבחוץ שהוא בעצבות ומרה שחורה ומכניסים אותו בעל כרחו לתוך מחול המרקדים ומכריחים אותו בעל כרחו שיהיה שמח עמהם גם כן. כן יש בעניין השמחה כי כשאדם שמח אזי המרה שחורה ויסורים נסתלקים מן הצד אבל מעלה יתרה להתאמץ לרדוף אחר המרה שחורה דוקא להכניס אותה גם כן בתוך השמחה באופן שהמרה שחורה בעצמה תתהפך לשמחה שיהפך המרה שחורה וכל היסורים לשמחה כדרך הבא לתוך השמחה שאז מגדל השמחה והחדוה מהפך כל הדאגות והעצבות והמרה שחורה שלו לשמחה נמצא שחוטף המרה שחורה ומכניס אותה בעל כרחה לתוך השמחה, כשמשל הנ"ל וזה בחינת: "ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה" שהיגון ואנחה בורחים ונסים מן השמחה כי בעת השמחה דרך היגון ואנחה לעמד מן הצד כנ"ל אבל צריך לרדף אחריהם דוקא ולהשיגם ולהגיעם, להכניס אותם דוקא לתוך השמחה כנ"ל וזהו "ששון ושמחה ישיגו" וכו' שהששון ושמחה ישיגו ויתפסו את היגון ואנחה שהם נסים ובוחרים מן השמחה להכניס אותם בעל כרחם לתוך השמחה כנ"ל כי יש יגון ואנחה שהם הסטרא אחרא [הצד האחר] שאינם רוצים להיות מרכבה אל הקדושה ועל כן הם בורחים מן השמחה על כן צריך להכריח אותם לתוך הקדושה דהינו השמחה בעל כרחם, כנ"ל.

פירשונים בהמשך...

או שלא....

??

?

קיימים האנשים שיוצרים את הסיבה, קיימים האנשים שמוותרים על הסיבה. אבל אני לא כזאת. כשאני אני שמחה אני רואה את הכל ועכשיו אני סתם ענייה ועיוורת עם עיניים שורפות שחושבת שהיא מיוחדת ושיש לה איזושהי נוכחות להפיץ בעולם; שהיא חשובה. כמובן, זה שקר, אני בטוחה בזה. למה לי להתבטא?

ואני יודעת שאני גם יכולה לכתוב מלים מתאימות, מלים שידי מכירה כ"כ טוב, שיעודדו אותי. אבל עכשיו אני שואלת בכנות: אם היד מכירה ואני לא, מה זה אומר?

אולי אני סתם שמחה בקטע של הדחקת המציאות הכואבת. אולי אני.. אני נזהרת לא לכתוב מלים דיכאוניות מדי שיראו לי מגוחכות. כאילו יש בי איזושהי אופטימית קטנה שרק רוצה להשתחרר מהכבלים שמחזיקים אותה. כבליי.

והנה אני עכשיו, מחוץ לכיתה הפתטית ומתלבטת אם להיכנס או לא. למה להיכנס? למה אני רוצה שיראו אותי עצובה?

כי נמאס לי!

נמאס לי שחושבים שאני שמחה כל הזמן, ואז, פתאום, כשמישהו מעצבן אותי או שאני צועקת אני פתאום פי מאה יותר לא בסדר מבן-אדם רגיל שכועס. גם אני כועסת! אני כועסת מלא! פשוט רוב הפעמים אני מתגברת! רוב הפעמים אני רואה את האמת ומבטלת את הזעם. יש בי את הכוחות לעשות זאת. יש בי את הכוחות הפנימיים לצאת לאור ולהבין. אבל לפעמים כשאני לחוצה וחולה ועייפה או סתם כועסת, לפעמים, אני לא מצליחה להתגבר ישר. לפעמים אני בטעות אתפרץ על מישהו.

וזו אפילו לא תהיה התפרצות של אנשים נורמטיביים - התפרצות שכוללת לדרוך על האדם שמולם ולהכאיב לו. לא. אצלי התפרצות זה לומר למישהו מילה לא נעימה, לומר משהו בטון הלא נכון - שזה אולי נשמע מעוות לקול הצלול שלי. ואם אני מקטינה מישהו זה לא ממניע של להקטין. כי אני נשבעתי - בי נשבעתי - שלעולם, לעולם, לא אפגע בשום יצור חי.

לא בע"ח ולא אנשים ולא שום דבר או אף אחד. גם לא כשהם פוגעים בי (כי אז גם יש דרכים אחרות, וגם כשאין זה לא נקרא לפגוע). לא. אני כמו ישו - מפנה את הלחי השנייה. ואני לארוב לא מגיעה למצבים האלה. אני תמיד קוטעת את המחלה בהתחלה.

ואני שונאת אותו על שכועס עליי כשאני לא עושה את מה שהוא רוצה! ולא מכילה אותו! אנשים לא פאקינג מכילים אותו כי הוא פאקינג מעצבן!! ברמת המגעיל והדוחה עם אישיות דורסנית!

זה שהוא חושב שהוא יכול ויודע איך ללמד אותי לקח! אני לא צריכה אותו לזה! אני לא צריכה אף אחד!

ואני שונאת אותה! על זה שכשאני אומרת שאני כועסת ועצובה היא עדיין מופתעת לראות אותי בוכה!

ואני שונאת כאן את כולם - על זה שהם שותים ומעשנים ומתמזמזים ואוהבים שיורדים עליהם ודורשים תשומת-לב ושואבים ממני שמחה ויונקים את כוחות חיי! ואני שונאת כאן את כולם  - על זה שהם צינים ומגעילים ומשתמשים בכישרונות שלהם כדי שילקקו מבין אצבעותיהם את כל הג'יפה שהם טוענים שהיא שוקולד דובדבנים מתוק!

ואני שונאת אנשים - על כך שהם רעים וכועסים ויורקים ומשפילים ומכים את הילדים שלהם ואונסים ורוצחים ושודדים! ואני שונאת אנשים! שמביאים מקל ועוד דרכים להרוס אותם!

שונאת אותם.

שונאת אותם כשהם לא מחייכים ולא אוהבים ורוצים להרוג כל אדם שלא מסכים עם דעותיהם.

שונאת אותם וכל פעם מחדש מתפלאת שאני סומכת עליהם. ואולי לא סומכת עליהם - כי כבר יודעת שיש דברים שעליהם אי אפשר לסמוך. איש מהם לא מכיר אותי - לא יודע עליי דבר. גם אלו שיודעים על אבא וגם אלו שיודעים שכתבתי שבועה לא יודעים דבר. וזה לא הדברים שגם אני לא יודעת; אלה הדברים שהם לא יודעים.

הם לא יודעים כלום - אותם הדברים שאי אפשר להסביר במלים כמו למה פרשתי מהכושר קרבי לאחר שטסתי לפולין ואיך זה השפיע עליי, ולמה אני כותבת, ומה אני רואה כשאני מסתכלת עליהם ומהם החלומות שלי ומה אני חושבת. הם לא יודעים למה אני מתכוונת כשאני אומרת שאני אוהבת אותם ומה אני מרגישה כשאני רואה בע"ח. הם לא מכירים את הצד הכועס שלי: על בצפר, והמורה לספרות (שהיא נושא בפני עצמה) ופוליטיקה ותרבות ואנשים. ולמה אני צימחונית ולמה אני צוחקת יותר משאני בוכה. הם לא מכירים את הצד השטותי שלי - שמספר בדיחות ויוזם לקיחת תשומת-לב מהחדר. והם לא מכירים את.. אותי. הם מכירים רק את הבחוץ. הם לא יודעים איך אני באמת רוצה להגיב כשמספרים לי שהזוג הזה ביחד או כשמישהי קונה חולצה חדשה מתוך 3,000 או כשמישהי נופלת ומדממת מהרגל. הם לא מכירים את העולם שאני מכירה.. את העולם שאני רוצה להכיר.

"זה הפרצוץ הכועס שלך?"