"רגע, רגע, רגע," הוא קטע אותי בלהט. הוא הביט בי דרך מראת המכונית, ישבתי במושב האחורי. הוא באמת בן אדם נפלא, וזו היתה הפעם הראשונה שהוא בעצם קיבל קצת אינפורמציה עליי.
"אני רוצה להבין את זה." הוא אמר בנחישות, חושף בפניי את הקמטים הדקים במצחו, "אז ההורים שלך היו נשואים," הוא התחיל לחזור על הסיפור מההתחלה.
"כן." עניתי.
"והם האחים שלך?" הוא שאל.
"כן."
"אז הוא גם אבא שלך.." הוא המשיך, חותם את העיסקה בדרך שנראתה לו הנכונה ביותר.
"כן."
"אז למה אמרת שהם הלכו לבקר את אבא שלהם? הם הלכו לבקר את אבא.." הוא הוסיף לסיכום.
"כן, הם הלכו לבקר את אבא.." חזרתי אחריו בקול קטן.
כבר הרבה זמן שאני לא אומרת את המלים 'אבא שלי', אני אומרת 'אבא שלהם' ולעיתים נדירות 'אבא'. פשוט התרגלתי. כנראה שבאיזשהו מקום, נפרדתי ממנו. אני לא מרגישה כמיהה אליו - ההפך. אני מאושרת הרבה יותר ככה.
"את כועסת על אבא שלך?" הוא שאל, מנסה להבין את הסיטואציה.
"כן," עניתי. זה לא נכון, אבל אי אפשר להסביר את כל הסיפור על רגל אחת. אני לא נוטה לחשוף אותו בכל מקרה. אני יכולה לחשוף נקודות, קווים כלליים שהובילו למצב הזה, אבל לא העמקתי בסיפור עם אף אדם. אולי חוץ מהחייל הזה באוטובוס פעם, אבל זה רק כי לא הכרתי אותו, וכי סתם ניהלנו שיחת נפש אמיתית. זה מדהים, הוא יודע המון עליי, אני יודעת עליו מספיק, ואין לי שמץ של מושג איך קוראים לו, או אפילו איפה הוא משרת..
"ומה יצא לך מזה?" הוא שאל. זה היה צפוי, אחרי הכל, גם הוא אבא.
"חופש." אמרתי לעצמי בלב. כמובן שלא אמרתי את זה בקול, אין לי עניין ללכלך על "אבא שלי". נאנחתי. כנראה שאני כן אצטרך קצת להסביר לו..
"אני לא כועסת עליו," תיקנתי, "זה פשוט.. עדיף ככה."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זנב-שועלה