The Book of Right-On

קורים מלא מלא דברים. לא דברים – אקשן, דברים שעוברים עליי, מצבי רוח, שינויים, מחשבות ומצבים תודעתיים. נורא הייתי רוצה לכתוב את הכל בצורה ספרותית, פיוטית, שנונה ומגניבה ומעמיקה, אבל במקום זה הכל יוצא בקיא של מילים לא מאורגן ועייף, כי אני לא מצליחה להושיב את עצמי לכתוב במרווחי זמן הגיוניים עם מספיק אנרגיה ומחשבה להשקיע בזה – רק ב-11 בלילה אחרי יום לימודים ארוך וגם זה רק בגלל שאני מחכה לדוד שיתחמם וזה מה שמונע ממני ללכת לישון. בשאר הזמן הפנוי שיש לי – כשאני מרשה לעצמי לנוח מהלימודים, כשאין לי משמרת לילה, כשעבר ערב בלי שנפגשתי עם אף אחד למרות שממש התחשק לי, גם אז אני מוותרת לעצמי ומתעצלת ולא יושבת לכתוב את אשר ליבי, בדיוק כמו שאני מוותרת לעצמי ולא יוצאת לרוץ כבר חודש. היום בבוקר הרגשתי שמנה ולא מצאתי מה ללבוש וכבר הרבה זמן לא חשבתי על זה שאני שמנה (האמת שעד הבוקר אפילו לא קלטתי שהפסקתי לרוץ), אז החלטתי שאני חייבת להכריח את עצמי לחזור לרוץ. עוד היום. אבל בסוף חבר'ה מהלימודים רצו לצאת לאכול איפהשהו וזה תכלס הרבה יותר חשוב מלצאת לרוץ. אז יצאתי לאכול. לפחות הצלחתי להושיב את עצמי לכתוב.

אז כמה עדכונים ברומנטי וזה:

לאחר שבוע של אס אם אסים חסרי תכלית בניסיון למצוא מועד ששתינו פנויות לדייט בו, הבחורה מהאינטרנט נקטה בגישה אסרטיבית והתקשרה אליי, מה שהיה מגניב מאד מצידה, כי להעביר קשר בחיתוליו ממישור האס אם אסים למישור השיחות זה צעד גדול שלהרבה אנשים לוקח הרבה זמן לעשות. אז דיברנו כמה פעמים והיתה זרימה טובה לשיחה וגם שתינו הבענו אסרטיביות הדדית שדי וצריך להיפגש כבר כי כמה זמן אפשר לגרור דייט ראשון והחוסר ידיעה הזה מציק. אז הצלחנו להיפגש לאחר מאמצים משותפים שתוצאתם היתה שגררתי עצמי לצד השני של העיר בערב גשום למדי. הבחורה לא נראתה בכלל כמו התמונות שלה באינטרנט (לא בקטע של שמתי תמונות מזויפות, הן פשוט צולמו מזוית מאד מחמיאה ומאד מסוימת שגרמו לי לחשוב שהיא נראית לגמרי אחרת ממה שהיא נראתה) ובהתאם לכך ממש לא משכה אותי מבחינה גופנית. גם הפרטים היבשים שלה על הנייר הם לא מסוג הפרטים שמדליקים אותי אצל בחורה. בכל זאת השיחה בדייט זרמה ונמשכה שעתיים וחצי בלי מאמץ. חוצמזה היא עישנה בשרשרת, שזה לא פסילה אבל זה מינוס גדול אצלי. במהלך הדייט ראיתי אצלה משהו שאולי עם הזמן ועם ההיכרות אוכל להתחיל להימשך אליו אך האם המשהו הזה שווה את המאמץ? והאם אני רוצה להתחיל קשר עם מישהי שאני רק קצת קצת נמשכת אליה אפילו אם יש לזה פוטנציאל להתפתח לקצת יותר? האם זאת תהיה משיכה אמיתית או מאמץ מלאכותי? החלטתי לא ליזום אך כן להשאיר ראש פתוח לזרום איתה אם היא יוזמת. באותו ערב נפרדנו בחיבוק ויום למחרת היא שלחה לי הודעה שהיה לה כיף. שלחתי לה בחזרה שגם לי. מאז לא שמעתי ממנה. לא יודעת אם היא חיכתה שאני אזום כי היא זו ששלחה את ההודעה ראשונה, או שהיא גם היתה במצב דומה לשלי. כמה ימים אחרי זה עוד התלבטתי אם לעשות משהו בנידון אבל די מהר החלטתי שלא.

קרה עוד דבר הזוי למחרת הדייט – בעודי נוסעת באופניי ברחוב, אני מציינת בפני עצמי שהנה אני עוברת ליד הפאב בו אני וטייגר לילי נפגשנו לדייט ראשון, ופתאום כמו בפאטה מורגנה דמות מוכרת מופיעה על המדרכה שלפני הפאב ומנפנפת לי. טייגר לילי. אני עוצרת ומחבקת אותה בתמיהה, היא מספרת שבדיוק סיימה להעביר את הדירה שלה ועכשיו היא גרה כאן באזור. אנחנו מתעדכנות זו בשלומה של זו והיא נפרדת ממני במילים "אדבר איתך בקרוב". פחחח. כמובן שזה ריגש אותי מאד ובמשך כמה ימים חיכיתי לטלפון עד שהתייאשתי.

מחשבות בעקבות, בגלל ובלי קשר בכלל:

זה נע בכמה רבדים שונים ולעתים קצת סותרים.

מצד אחד אני נורא נורא נורא רוצה משהו. לפעמים הרצון הזה מתבטא בחרמנות מטורפת. באמת. שרק בא לי שמישהי תבוא להזדיין איתי. ובאותו רגע זה גם יכול להיות מישהו לצורך העניין. אז אני מסתכלת על פורנו, או קוראת סיפורים אירוטיים באינטרנט, או סתם עושה ביד. הרבה יותר קשה לי לתרגם את זה למישור מעשי – למרות הנואשות כביכול, אני לא מצליחה להביא את עצמי ללפנות לבנות באינטרנט, ולמרות שהיו שתי מסיבות לסביות גדולות בשבועות האחרונים, לא הלכתי (בעיקר כי לא מצאתי עם מי ולא רציתי להתדרדר לכדי הזמנת חברות סטרייטיות חדשות מהלימודים שאני לא מרגישה איתן מספיק בנוח).

ואז, כשהחרמנות נרגעת לכמה ימים, כמו עכשיו, אני תופסת את עצמי ואומרת – "אחרי מה את רודפת? את לא טובה בכל הדייטינג הזה. את לא טובה בסטוצים ואת לא טובה ביזיזויות. את לא טובה בלהתחיל עם בחורות שלא מכירות אותך כי אין לך הרבה להציע ברושם ראשוני (ותכף אדבר גם על זה*), את צריכה קשר רציני עם מישהי שתכיר אותך בצורה אמיתית ותתאהב בך בזכות מי שאת ולא בזכות איזה פרופיל באינטרנט או משפט התחלה נדוש. חכי בסבלנות. כשתפסיקי לחפש זה יגיע"

כשמחשבות כאלה תוקפות אותי נוצרת בעיה חדשה – אני מתחילה להסתכל מסביבי ופתאום כל הבחורות הסטרייטיות שלומדות איתי נראות שוות ומהממות וכל הסטרייטיות שלהם נראית לי פתאום עמומה ומעורפלת. וזה אף פעם לא מוביל אותי למקומות טובים – זה גורם לי להסתכל בעין ביקורתית ופראנואידית על החברויות שאני יוצרת איתן – אני כל הזמן חושבת שדברים שאני אומרת או עושה משתמעים כבעלי קונוטציה מינית או רומנטית ואני אכולת פחדים שהן יחשבו שאני מתחילה איתן ולא ירצו להיות חברות שלי.

ולגבי ה-*: שבוע שעבר עבדתי עם מ'. מ' הוא הבחור הסטרייט מהעבודה שנדלק עליי. מאז שהוא החליט שהוא ישבור אותי הוא כבר הספיק לצאת עם 3 בחורות שונות ולהיפרד מהן, ובעיקר לחטוף שוק לאחר שגילה שלא שכבתי עם גבר בחיים, שוק שכנראה גרם לו לרדת ממני סופית. בכל אופן נהיינו ידידים די קרובים (בתוך מסגרת העבודה, זה לא שאנחנו נפגשים במשך השבוע או משהו) וצחוקים איתו. מתישהו במהלך המשמרת הזו, הוא דיבר בטלפון עם ידידה טובה שלו שהיא לסבית (עם בת זוג). באתי לעמוד לידו בזמן השיחה והוא חיבק אותי ואמר לידידה בטלפון "תגידי, יש לך איזה חברה לסבית פנויה לשדך לחברה לסבית שלי?"... שקט בשיחה ואז.. "היא שווה באופי, היא לא כוסית. כן היא עומדת כאן לידי.. מזתומרת, היא לא כוסית" מסתכל עליי "את כוסית?" ואני, נאלמת אל מול האמת המוטחת בפניי, מחייכת ומנידה ראשי לשלילה "היא לא כוסית, מה לעשות, אבל היא אחלה בחורה". משהו במוח שלי זועק "תנזפי בו, תעירי לו, שיגיד משהו אחר, משהו נחמד, נכון את לא כוסית, אבל את לא מפלצת, הוא בעצמו אמר שהוא נמשך אלייך, אז הוא לא יכול להגיד משהו אחד, קטן, נחמד, על המראה החיצוני שלך, שאולי הוא לא מהצדדים החזקים שלך, אבל יש דברים הרבה יותר גרועים מזה?". אבל לא אמרתי כלום. שתקתי. התיישב לי גוש בבטן ונשאר שם למשך כמה שעות. המשכתי לצחוק עם מ' כרגיל כל המשמרת. אחרי זה שישבנו ודיברנו על כל מיני דברים אחרים וסיפרתי לו על התסכול שלי מעולם הדייטינג והוא היה מבין וחמוד ועדין, אז קצת נרגעתי, והגוש קצת התפוגג. אבל זה אמירה שמתפוגגת כ"כ בקלות ובעצם אני חושבת על זה כל הזמן מאז. רציתי לספר על זה למישהו אבל היחידה שאני יכולה לחשוב על לספר לה זו בל וגם זה יצטרך להיות בשיחה שקטה פנים אל פנים שאני לא יודעת מתי תקרה. אז אני לא יכולה שלא לחשוב, בעקבות דברים אלה – מי תתאהב בי? מי תרצה אותי? אם אני לא כל כך יפה ולא כל כך רזה ולא כל כך מגניבה, אז על סמך מה? שאני חכמה? מצחיקה? טובת לב? ומתי היא תבין את זה? האם היא תיתן לי צ'אנס לאורך מספיק זמן בשביל להכיר אותי? האם היא תהיה פחות יפה ממני ופחות רזה ממני? האם אני אמשך אליה מספיק או שלעד אצטרך להתפשר על אלה שרוצות אותי? נהיה מין זוג מתפשרות כאלה שהכריחו את עצמן להתאהב בשניה כי זה מה יש ויש לה אופי טוב והיא בנאדם מקסים אבל מה לעשות, כוסית היא לא.

היו לי עוד דברים להגיד, אבל נראה לי שמספיק לבינתיים. פרקתי משא כבד ועכשיו אלך לישון.