(או בגרסת הפלגיאט: על מה אני מדברת כשאני מדברת על ריצה)
אני יוצאת לרוץ
אני יוצאת לרוץ כי כואב לי
כואב לי הגוף
כואב לי הלב
כואב לי הראש
הכל סחרחר עליי ומבולבל לי ומובחל לי
וצריך לצאת לרוץ
אני רצה את הקטע הקצר על השדרה ויורדת במדרגות לחוף גורדון
בהתחלה קשה לי
קשה לי נורא
כואב לי
וקר לי
והבגדים שבחרתי לא נוחים
והשירים שעולים באייפוד לא טובים
ויש יותר מדי רוח
ונורא נורא קשה
ואני אומרת לעצמי שהיום אני בטח אעשה את המסלול הקצר
כי היום באמת נורא נורא קשה לי
ואז אני מתחילה לחשוב.
כי בשביל זה בעצם יצאתי לרוץ
המחשבות מתחילות לעלות וגם הן
קשות קשות
עצובות מבולבלות ומעורפלות
ואני לא יודעת
פשוט לא יודעת
איך אני אתמודד עם העולם הזה
איך אני אתמודד בכלל עם הריצה הזאת
איך זה יכול להיות שאני רק בחוף בוגרשוב
הרי עבר נצח מאז שהתחלתי לרוץ
ומה בכלל חשבתי לעצמי כשיצאתי לרוץ
עם גוף כואב וראש כואב ולב כואב
וחשבתי שזה יעזור לי..
דמעות עולות בעיני
אבל הרי זה לא אפשרי ביולוגית לבכות ולרוץ בעת ובעונה אחת
(לפחות כך החלטתי)
לקראת מגדל האופרה
אני קצת פחות מתנשפת
רגליי קצת פחות כבדות
קצת.. קצת פחות קשה לי
מתחיל שיר ממש טוב באייפוד
שגורם לי להגביר קצת קצב
והמחשבות
אפילו הן מתבהרות קצת
אני שואפת את אויר הים לקרבי
כבר לא קר לי
רוח נעימה מלטפת את זרועותיי
הרמזור של הבננה ביץ', המקום בו מסתיים המסלול הקצר, מתקרב אליי
במהירות
ואני יודעת שאני הולכת להשאיר אותו הרחק מאחור ולהמשיך למסלול הארוך
עולים בי רעיונות
רעיונות מבריקים, זוהרים
(חלקם ישימים יותר, חלקם פחות)
תרחישים מתגלגלים
תרחישים מטורפים, מפונטזים, אדירים
אני והעולם
זה כבר לא שני דברים מנוגדים
אני יכולה עליו.
אני מגיעה לגן צ'רלס קלור, עושה סיבוב ונושקת לים
חצי דרך נשארה, החצי הכי קל בחיי
עד מגדל האופרה, רצה בשיא המהירות, שיא הקלילות
הביטלס שרים רק בשבילי
דמיאן רייס, דייויד גריי, גם הם שרים רק בשבילי
אפילו אליוט סמית שר בשבילי לפעמים
לקראת המזרקה שוב נהיה קצת קשה
הקצב יורד, ההתנשפויות גוברות
הדרך חזרה עוד ארוכה, ולפניי, מתנשאים באיום,
מלון שרתון, החושך, והחיים
עוד מעט אני חוזרת למציאות
אם אין שירים טובים, אני צריכה להאט את הקצב כדי להעביר אותם
כמעט עוברת להליכה
אבל אם יש פתאום שיר טוב –
הי, כמעט סיימתי, עוד כמה ספרינטים, פול פאוור
הנה כבר האורות האדומים של בוגרשוב
הנה גדר הבטיחות השומרת על חוף גורדון המשתפץ
הנה הישורת האחרונה שלי
ואם לקראת הסוף יש פיונה או טיגן אנד שרה
בכלל אני מרגישה
לוחמת
בלתי מנוצחת
מתה לחזור ולתת לחיים אגרוף, להשיב אותם למסלולם
אני עולה את המדרגות בריצה
מרגישה שהנה עוד רגע אני מגיעה לקצה היכולת
נאבקת
מטפסת
עולה
עוברת להליכה.
ברגעים הראשונים הכאב קשה מנשוא
כל כך כואב שהדרך היחידה להתמודד היא לעשות פרצוף מיוסר
לכווץ את השפתיים
לכווץ את העיניים
לנסות לנשום עמוק
ולהמשיך ללכת מהר ככל האפשר
לאט לאט שוקעת המחשבה
אני את הניצחון שלי להיום ניצחתי
רצתי 5 קילומטר
עשיתי סדר בחיים
הולכת במהירות את הקטע הקצר על השדרה
באייפוד מתנגן איזה שיר חמוד
גלגלי המטוס מתחככים במסלול הנחיתה
הבטן עוד הפוכה אבל יש ידיעה ברורה
של קרקע מתחת לרגליי
המציאות מחכה מעבר לפינה
אני שבה הביתה
מובסת? מנצחת?
ספוגת זיעה
אבל בהירה
נקיה
וכך
הריצה מרפאה אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
