הפתעה לא נעימה
מספר אחת קרתה ערב לפני הפגישה המיועדת עם עורכת הדין. באותו ערב חזרנו מישיבה
נחמדה בפאב נחמד בתל אביב. במהלך הנסיעה הביתה צלצל הטלפון של דורון, שאותו הסענו
לביתו הסמוך לביתנו. על הקו הייתה אמא שלו שדיווחה על ירי במועדון הומואי. אז עוד
לא הבנו מה בדיוק קרה ואיפה, אבל כשהגענו הביתה ופתחנו טלוויזיה הפרטים התחילו
להופיע. פתחנו פייסבוק כדי לברר כל מה שלא מופיע בדיווח החדשותי, וגילינו ים של
הודעות "אני בסדר" בצירוף שאלות האם מישהו יודע עוד פרטים. השעה הייתה
23:30 בלילה, הסלולריים שלנו התחילו לצלצל ולצפצף והודעות חדשות בפייסבוק הופיעו
בקצב מסחרר. מייק המל מדבר בערוצים 1, 2 ו-10. הברנוער בבית האגודה בנחמני, יש
הרוגים, יש פצועים, עוד לא יודעים בדיוק כמה ומה בדיוק קרה. תמונות של אמבולנסים
וסירנות, אנשים הולכים וחוזרים, שוב ושוב מייק המל חוזר על אותם פרטים כמו גם
הכתבים. טיג'י ואני עוברות בין הספה למחשב ולטלפון, מנסות להבין מי היה שם, מה
קרה, מה לעזאזל אנחנו אמורות לעשות עכשיו.
כשהייתי חניכה
בקבוצת הבנות הבוגרות של תל אביב בארגון הנוער הגאה, אי שם לאחר סוף השירות הצבאי
שלי, בית האגודה בנחמני היה המקום בו נפגשנו. במשך שנה שלמה היינו מגיעות למרתף
בנחמני, בנות מכל חלקי הארץ. חלק היו בארון וחלק לא, חיילות, חיילות משוחררות,
תלמידות, סטודנטיות, כאלו שעבדו בעבודה מועדפת וכאלו שעבדו בסתם עבודה, בנות 18 עד
23. כולן מצאו כל שבוע חברה, אוזן קשבת ולפעמים גם נחמה אצל הבנות האחרות בקבוצה
ואצל המדריכות. המרתף היה אז דחוס ודי מלוכלך עד שקבוצה של אנשים טובים ערכה בו
מבצע וסידרה אותו קצת. בחדר אחד נפגשנו אנחנו, ומעבר למחיצה נפגשה הקבוצה הצעירה
של איגי תל אביב. היה פסנתר ולפעמים ניגנו ושרנו לפני ואחרי הפעילות, צחקנו
ודיברנו והבנו דברים על עצמנו והיה לנו לפעמים קצת עצוב ומהורהר ולפעמים כיף נורא.
הכרנו אחת את השנייה טוב. ידענו באיזה שלב נמצאת כל אחת, מי כבר סיפרה להורים, מי
במקום העבודה, ומי עוד חוששת. כשאני חושבת על המיני קהילה הזו שהכרתי אז אני
מתחילה לחייך. עם הרבה מהבנות אני בקשר עד היום, חלק גדול מהן הן דמויות מוכרות
ומשפיעות בקהילה. המחשבה על זה שרעול פנים נכנס למקום הנהדר הזה שלי, המרתף הקטן,
והתחיל לרסס ביריות את הילדים שהיו שם מעבירה בי חלחלה.
טיג'י מקבלת
הודעה על אחד מהנפגעים. היא מתעדכנת ומעדכנת בזמן שאני מרפרשת ומרפרשת כדי שאולי
משהו חדש יצוץ. עוברת כמעט שעה עד שמתחילות לצוץ הודעות בפייסבוק על התכנסות
ספונטנית שמתאספת בפינת רוטשילד ונחמני. טיג'י מסתכלת עלי במבט שואל. "מה עוד
אנחנו יכולות לעשות?" אני אומרת. "ללכת לישון כאילו כלום ולקום בבוקר
כרגיל?". אנחנו מתארגנות ויוצאות, תל אביב ריקה ושקטה עד שאנחנו מגיעות
ליהודה הלוי. משם כבר שומעים ורואים צעדה שהתחילה. אנחנו נטמעות בין מאות האנשים,
מחבקות כל מכר וחבר שעובר לידנו. אני שמחה לראות שהם בחיים. אני שמחה שהם כאן
ושמחה שאני כאן. מועקה אדירה יושבת לי בלב, אני לא יודעת מה לעשות חוץ מלצעוד
ולחבק את טיג'י חזק. הצעדה מגיעה לגן מאיר, שם כמה אנשים מדברים על במה מאולתרת
וכמה אנשים אחרים קוראים להם קריאות ביניים. ברחבת המרכז הגאה יש הרבה יותר מדי
אנשים ממה שיכולים להיכנס שם בדרך כלל. אנחנו נשארות שם עוד קצת וחוזרות הביתה
לקראת 4 לפנות בוקר. מחר יום ארוך.
אנחנו קמות בשבע.
לי יש תור לרופא וטיג'י נוסעת לעבודה לסגור כמה דברים. אני חוזרת הביתה למטלת
לימודים בירוקרטית וקצרה. כשאני מסיימת אני נוסעת לקנות קצת אוכל ושתייה להמשך
היום, מרוב חוסר ריכוז שוכחת את פתח הדלק באוטו פתוח אחרי שאני ממלאת דלק, וטיג'י
ואני נוסעות לביקור בבית חולים. כבר בכניסה למחלקה מחכה הנץ הראשון. כשאנחנו
מתיישבות לחכות לשובו של הפצוע לחדרו הוא נעמד לידינו. "באתן לבקר את
הפצוע?". כשאנחנו מנסות להבין מי שואל הוא מספר לנו שהוא מערוץ 10, ושאמרו לו
ש"ההורים לא מוכנים להגיע לבקר את הילד". אנחנו נועצות בו מבטים
מעוצבנים, אומרות לו שאנחנו לא מוכנות לדבר איתו על שום דבר, שייצור קשר עם המרכז
בגן מאיר אם הוא רוצה, ושילך מכאן ויניח לילד לנפשו. הוא עובר לספסל מרוחק יותר.
הפצוע חוזר למחלקה ואנחנו יושבות איתו ועם עוד כמה חברים. אמא שלו מגיעה כמה דקות
אחרינו. כשהביקור מסתיים אנחנו הולכות לאכול צהריים. שתינו מאוד מזועזעות. גם ממה
ששמענו, גם מהמחשבות שעוברות לנו בראש. אני מדמיינת את הילדים מנסים לברוח מהמרתף
הקטן והסגור ועוברת בי צמרמורת.
אנחנו ממש לא
בראש של התחנה הבאה שלנו: הפגישה עם עורכת הדין. אני קצת מרגישה שהחתונה שלנו היא
מעין הצהרה כזו שעל אפם ועל חמתם של המזיקים לנו אנחנו נמשיך לחיות ולפרוח
ולהתחתן, אבל ממש אין לי כוח לעשות עם זה משהו אקטיבי כרגע. אנחנו מגיעות בכל זאת
ומנסות להבין האם ואיך היא יכולה לעזור לנו בשני עניינים. הראשון, חתימת חוזה חיים
משותפים. השני, נישואים אזרחיים בחו"ל של שתי לסביות שאחת מהן גם טרנסית. כאן
מחכה לנו, גם אם מינורית הרבה יותר, הפתעה לא נעימה מספר שתיים. היא מתחילה בעניין
השני. במשך חצי שעה היא מסבירה לנו שהיא אף פעם לא נתקלה באופן אישי או שמעה על
מקרה כזה. היא בכלל לא יודעת איפה ניתן לברר כזה דבר. המסקנה הסופית שלה היא
שאנחנו צריכות לחפש קצת באינטרנט. בחיי שלא יכולנו לחשוב על זה לבד... הרי הסיבה
שבכלל הגענו אליה היא כי לא מצאנו שום מידע רשמי ברשת. בעניין הראשון היא קצת יותר
מועילה ומסבירה לנו על איזה דברים אנחנו צריכות לחשוב ומה לעשות. בסוף הפגישה אני
שואלת על העלויות. "הסכם כולל אישור בבית משפט וליווי עד תום התהליך – 15 אלף
₪. ועל הפגישה היום תשלמו לי 700 ₪". אני נחרדת וחרדתי אף גוברת כשאני מבינה
שמדובר ב-700 לא כולל מע"מ. אנחנו משאירות כ-800 שקלים חדשים על פגישה של שעה
שעסקה בשני נושאים, שעל מחצית מהם היא לא סיפקה לנו שום מידע חדש, שלא לדבר על
מידע משפטי. אנחנו יודעות שלכאן לא נחזור לעולם.
אנחנו ממשיכות את
היום כועסות ומתוסכלות אפילו יותר. במהלך השבועות שלאחר מכן אנחנו משתתפות בכמה
עצרות, מגיעות למרכז הגאה כמעט כל יום ומשתתפות במפגש אחד של איגי ובקבוצת שיחה
שארגן חוש"ן. אני משנה את תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק לדגל גאווה כמו שעושים
בערך מחצית מחבריי שם. אני מזילה דמעות בודדות ויודעת שההתפרקות הרצינית עוד תגיע.
היא באמת מגיעה, ואני מוצאת את עצמי יושבת שעות ובוכה. על הילדים, על הפחד, על
הקהילה, ובעיקר על חוסר האונים. אני תמיד יודעת מהו הדבר הנכון לעשות, ועכשיו אין
לי מושג. במהלך השבועות האלו אני מחליטה לחזור להדריך באיגי, זה נראה כמו הדבר
הנכון לעשות. בינתיים השגרה הלא להט"בית חוזרת די מהר וקשה לי עם זה מאוד.
אני לא מבינה איך העולם ממשיך לעבוד כרגיל כששני אנשים נהרגו ועוד מעל עשרה נפצעו,
סתם ככה פתאום. איך הכל כרגיל כשהקהילה שלי כבר לא אותו דבר.
חרושת שמועות
מציפה את העולם הוירטואלי. כולם מדברים על ילדים שההורים שלהם לא באו לבקר אותם,
ילדים שהעיפו אותם מהבית, ילדים ששוכבים לבד בבית חולים ואין להם בגדים וציוד
בסיסי. אני מקורבת מאוד לכל ההתרחשות ויודעת שאין שום אמת בשמועות האלה. נכון, היו
ילדים שההורים שלהם גילו ככה שהם להט"בים ולא קיבלו את זה בהתלהבות. אבל ליד
כל מיטה של ילד או ילדה שנפצעו היה לפחות הורה אחד, וגם הרבה נציגי ארגונים וחברים
שדיברו ודאגו ובעיקר היו שם. אבל הידיעה הודאית שלי לא עוצרת את השמועות. למעשה עד
היום הידיעה הנפוצה בקהילה היא זו הלא נכונה, שהופצה מתוך אי הבנה של סיטואציה,
בערב האירוע עצמו כאשר המידע המדויק היה עדיין חסר. אני מוטרדת וכועסת ועצובה
ומזועזעת, אבל אחד הדברים שמחזיקים אותי בכל זאת הוא התמיכה החברתית. בעבודה שלי
מתעניינים ומביעים צער והשתתפות, המשפחה שלי מתקשרת ומבררת ורוצה לשמוע פרטים.
תכנוני החתונה שלנו נעצרים כרגע, אבל חלקים ניכרים מהמשפחות המורחבות של טיג'י
ושלי הספיקו לשמוע כבר קודם לכן את החדשות. היו כאלו שנראו לא מרוצים ולמולם כאלו
שישר התנדבו לעזור ולהמליץ ולברר, אבל כולם ללא יוצא מן הכלל חייכו ובירכו. תחושת
התמיכה המשפחתית מחממת את הלב ואת הנפש, לפחות עד שמתברר צד קצת שונה שלה.