RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2011
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2011
גשם כבד עומד ליפול - חלק א'
האות הראשון לכך שמשהו לא בסדר הגיע כשחזרנו מטיול מוצלח בחו"ל. אחרי שבועיים וחצי אי שם באירופה אנחנו נוחתות היישר לראש השנה על כל המשמעויות המשפחתיות שלו. במקביל שבים לארץ סבי וסבתי, שמבלים חצי שנה מכל שנה אצל בנם, הדוד שלי, שחי בארה"ב. עוד לא הספקנו להתאושש מהחזרה לשגרה ומהמקרר שלנו ששבק חיים כמה ימים לפני שחזרנו, וכבר אני מקבלת טלפון מדאיג. על הקו אמא שלי, והיא מספרת על השיחות שהיו בינה ובין סבתא בימים האחרונים. "סבתא באבל", היא אומרת. "היא הבינה שאת לסבית והיא בוכה כל הזמן". אני מאוד מצטערת לשמוע שהחיים שטובים לי גורמים לה צער ועצב, אבל זו רק ההתחלה. מסתבר שהיא הגיעה למסקנה שאני בחרתי לעצמי חיים בעייתיים, שאנשים לא טובים השפיעו עלי, ושאמא שלי חייבת להוציא אותי מזה. קשה לה מאוד עם הקשר בין טיג'י לביני. אני מנסה לדלות עוד פרטים אבל מרגישה שאמי לא מספרת הכל כשהיא מציינת שביקשה מסבתא שלא תכריח אותה, את אמא שלי, לבחור ביני ובינה, כי התשובה תהיה ברורה.
אני מבינה שלא מדובר בסתם שיחה סטנדרטית ושהגיע הזמן סוף סוף להתמודד עם כל הסיפור. יצאתי מהארון לפני שנים רבות, אבל בגלל שאצלי במשפחה כמו אצל הרבה משפחות נוטים להעדיף לשמור דברים מתחת לפני השטח, עם רוב המשפחה מעולם לא דיברתי על היותי לסבית באופן יזום וישיר. מנגד, מעולם גם לא נרתעתי מלהזכיר את המילה "לסבית". תמיד סיפרתי בגאווה גדולה על ההדרכה שלי באיגי, על התא הגאה בבר אילן, על חוש"ן, על הדייקס און בייקס. קיוויתי שזה יספיק כדי שכולם יבינו. עם רוב בני המשפחה זה באמת עבד, הבודדים שלא הבינו קיבל עדכונים מהשאר. אבל סבתא וסבא זה כבר דבר אחר. איתם מעולם לא דיברתי באופן ישיר על שום דבר. המפגשים היחידים בינינו לאורך השנים האחרונות היו בפורום משפחתי גדול ורועש, מהסוג שלא מתאים במיוחד לשיחות נפש. אחת לכמה זמן סבתא הייתה מדברת על בחור כזה או אחר שיצאתי איתו בתיכון, אבל גם הנושא הזה לא עלה כבר כמה שנים טובות. אמא שלי סיפרה לי כמה פעמים שסבתא שאלה אותה מה קורה איתי, אם יש לי חבר, ושהתשובה תמיד הייתה "תשאלי אותה בעצמך". קיוויתי שתשאל ושנוכל לדבר גלויות, אבל היא מעולם לא שאלה.
אני מתכננת לקבוע איתם שיחה. לנסוע לביתם בעיר הולדתי ולפתוח את זה כבר. לספר להם על כמה שהחיים שלי טובים ומלאים, לשתף איך הבנתי שאני לסבית, מתי זה קרה, מה קרה מאז. לספר על כל האנשים שסביבי, חברים קרובים יותר ופחות שממוקמים אי שם על הציר שבין דתיים סטרייטים מבר אילן לבין חילוניות להט"ביות מתל אביב, ואפילו על קולגות במקום העבודה הנוכחי ובעבודות קודמות. לספר שעם כולם הייתי גלויה לאורך השנים. תמיד הרגשתי שהמקומות שבהם קצת לא נעים לי לספר שאני לסבית הם בדיוק המקומות בהם אני יותר צריכה לספר. כדי לא להסתתר, לא לחיות עם סודות מעיקים. תכנוני השיחה המשפחתית נשארים באוויר כי אני כמו תמיד עמוסה בענייני השגרה, ובינתיים מגיע יום ההולדת שלי. טיג'י ואני מבלות את היום בטיול באזור ירושלים ומסיימות בביקור אצל חברות באזור. דנה, תמי וילדן הקט בן החודשיים שמחים מאוד לארח אותנו, ותוך כדי השלמת פערים מצלצל הסלולרי שלי עם מספר הטלפון בביתם של סבא וסבתא שלי.
זה סבא, וזה כבר מעורר אצלי חשד שמשהו ממש לא בסדר. תמיד סבתא היא זו שמתקשרת. הוא מברך אותי בלבביות ושואל באריכות לשלומי ולמעשיי. כשאנחנו מסיימים לדבר הוא מעביר אותי לסבתא. היא אומרת "מזל טוב", מוסיפה עוד מילה שתיים, וממהרת להגיד שרוני, הדוד מארה"ב שנמצא בביקור מולדת, רוצה לדבר איתי. אז נופל האסימון ביתר שאת. סבתא שלי, שבילדותי ביליתי איתה כמעט כמו שביליתי עם הוריי, שהייתה תמיד מצחיקה ומלאת שמחת חיים ואנרגיה, שחלקה איתי את אהבת החיות העצומה ואת הרצון העז לטפל בכל חיה תועה, שידעתי תמיד שאוהבת אותי יותר מכל הנכדים הצעירים יותר, לא רוצה לדבר איתי. אני מחליטה לפנות זמן וללכת כבר לדבר איתם. החתונה הולכת ומתקרבת, זה צריך לקרות מתישהו, ותחושת המועקה שמשתלטת עלי בינתיים מאוד לא נעימה. אני מספרת את זה לאחי שמתקשר לא הרבה אחרי השיחה המעיקה. "פרימיטיבים, עזבי אותם", הוא אומר, ומעודד אותי קצת.
למחרת כמו תמיד אני נוסעת לעבודה ואמא שלי מתקשרת במהלך היום. מהשיחה הזו אני יוצאת מעורערת אפילו עוד יותר. היא תמיד הייתה יוצאת הדופן בין שאר בני המשפחה. אמא שלי ואני תמיד היינו די קרובות. היא הראשונה במשפחה שסיפרתי לה שאני נמשכת לנשים, הראשונה שסיפרתי לה שהתחלתי ללכת לקבוצת הבנות הבוגרות של איגי, והיחידה שאיתה ניהלתי וחלקתי לאורך השנים עשרות דיונים, סיפורים ותחושות בנושא. עברנו ביחד תהליך של שנים, והרגשתי שבשלב הזה היא מבינה אותי היטב ומקבלת את חיי בלי שום בעיה. אבל בשיחת הטלפון מתגלה ההיפך המוחלט. כנראה שמתחת למעטה הליברליות והקבלה הסתתר דבר שונה לגמרי.
מסתבר שלדעתה בחרתי ב"אורח חיים קיצוני". שלא חשבתי מספיק על ההשלכות של להיות עם טיג'י, ושהייתי צריכה לחשוב על להיכנס לקשר רומנטי איתה באופן רציני עוד לפני שעשיתי זאת. "הסיפור של טיג'י הוא קשה לעיכול", היא אמרה, "ואני בכלל לא מבינה למה פתאום נורא בוער לכן להתחתן. למה שלא תמשיכו לחיות כמו שאתן, למה צריך לנפנף בזה". מהר מאוד השיחה עוברת לחיים שלי באופן כללי. "להיות לסבית זה חלק קטן מהחיים, אבל אצלך כל החיים סובבים סביב זה". ניסיתי להסביר שאני לא מבינה איך החיים שלי, שרובם מתנהלים בסביבה סטרייטית לחלוטין, מתאימים לתיאור הזה. הסברתי שאני לא חושבת שיש משהו קיצוני בלקום מוקדם בבוקר לעבודה, בלסיים תואר ראשון, ובלהיפגש עם חברים מדי פעם, הסברים שנפלו על אוזניים ערלות. השיחה חזרה לטיג'י ולחתונה. "מה שנראה לך נכון היום לא בהכרח ייראה ככה בעוד עשר שנים", היא המשיכה, "היית צריכה לחשוב על זה קודם ולא להיכנס לזה בכלל". ניסיתי, באמת שניסיתי להיות הגיונית. "לאף אחד אין תעודת ביטוח על כלום", אמרתי, "ואין לי שום כוונה להפסיק את מערכת היחסים הכי טובה שהייתה לי אי פעם כי לך יש בעיות עם זה, אם זה מה שאת מנסה לרמוז". "את לא יכולה לצפות שכולם ישמחו מזה שאתן מתחתנות", היא אמרה. "אין שום בעיה", השבתי, מתכוונת לכל מילה. "מי שלא רוצה לבוא לשמוח איתנו – שלא יהיה שם".
הטיעונים שלה ממשיכים. איך אנחנו נטיל כתם גדול על הילדים התיאורטיים שיהיו לנו, על סבתא שיש לה "כל מיני תחושות" לגבי טיג'י. אחרי עוד כמה אמירות מרגיזות אני מפסיקה את השיחה שמתרחשת כזכור במשרד שלי בעבודה, ואומרת בנחרצות שאנחנו צריכות לדבר על זה בזמן אחר. אני מאוד מאוכזבת ומתוסכלת. ההרגשה דומה למה שהרגשתי כשרק יצאתי מהארון – חוסר תקשורת מוחלט ביני לבין אמא שלי. ההבדל הוא שהפעם הדד ליין המתקרב, הלא הוא החתונה, מתקדם ודוחק. אני מספרת לטיג'י על השיחה בראשי פרקים. אני מספרת על התכנון לנסוע ולנסות לגשר ברצינות על הפערים. היא מציעה שאם כולם כבר בהיסטריה, אולי עדיף שנספר להם גם על החתונה וגם על הטרנסיוּת ביחד. אם כבר היסטריה, לפחות שתהיה על הכל ותחסוך היסטריה חדשה בכל פעם. אני ממשיכה לכעוס ומדמיינת לעצמי איך אני אורזת את כל החפצים שנשארו לי בבית הוריי ולא רואה אותם יותר לעולם. אחרי כמה ימים אני מתאפסת ומבינה שכנראה כרגע התפקיד שלי ולא שלהם הוא להיות המבוגר האחראי. אני לוקחת נשימה עמוקה וקובעת עם שלושתם – שיחה אחת עם אמא ושנייה עם סבתא וסבא.
| |
| כינוי:
קשת ענן
בת: 42
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
