ללכת עם החידה, לעשות מזה סרט

ההרגשה הטובה לא נמשכת לאורך זמן. למחרת אמא שלי מתקשרת. "סבתא לא ישנה כל הלילה, היא נורא מודאגת". הטיעון הפעם: טיג'י מנצלת אותי כדי שתוכל להביא ילדים. אמא שלי מדברת על טיג'י כאילו מדובר בסחורה פגומה ומרגיזה אותי מאוד. אף אחד לא ידבר לידי ככה על הבחורה שאני אוהבת ורוצה להינשא לה בלי שישמע מה דעתי על זה, בוודאי לא היא. אני אומרת לה מה אני חושבת על כל העניין, ומסיימת את השיחה. יומיים אחר כך סבתא שלי מתקשרת. "מתי את באה שוב?" היא שואלת, "יש דברים שנראים לי מוזרים ולא ברורים וקשה לי לקבל את זה". אנחנו קובעות שוב. הפעם השיחה הרבה פחות נעימה. סבתא שלי מדברת על טיג'י בלשון זכר ולא מפסיקה למרות שאני מתקנת שוב ושוב ומבקשת ממנה להפסיק. "אני לסבית, אני חיה עם אישה ולא עם גבר", אני אומרת, "וזה ממש לא נעים לי שאת מדברת עליה ככה". אפילו סבא שלי מתקן אותה, אבל שום דבר לא עוזר. 

היא אומרת שטיג'י מאוד אינטיליגנטית וחכמה, ובגלל שאף אחת אחרת לא תהיה מוכנה להיות איתה היא רוצה את הרחם שלי כדי לעשות ילדים. אני כמעט מגחכת מבפנים. כל המילים בעולם לא יסבירו עד כמה התיאור הזה רחוק מהמציאות. אני מספרת עלינו, על הקשר בינינו, על זה שלטיג'י היו בנות זוג לפניי. סבתא שלי חוזרת וטוענת שאני בכלל לא לסבית והשפיעו עלי. הפעם אני כבר לא חסה ומספרת הכל, על החתונה, על זה שאני הולכת להחליף את שם המשפחה שלי לשלה. סבתא שלי בתגובה טוענת שאני עיוורת ונאיבית. שאני לא רואה בכלל איך טיג'י מנצלת אותי וגורמת לי לא לראות שהדברים שאני רוצה הם בכלל הדברים שהיא רוצה. "היא בנאדם לא החלטי, את לא מבינה?", היא מסבירה לי, "פעם היא רוצה להיות אישה ופעם גבר, פעם היא רוצה ילדים ופעם לא". אני מתחילה להבין שהשיחה סטתה מכל נתיב הגיוני. הרי טיג'י מעולם לא שינתה את דעותיה בנושאים המדוברים וחזרתי על זה שוב ושוב לאורך השיחה.

כשהיא אומרת שכל החברים והמשפחה שהגיבו בשמחה לבשורת החתונה פשוט לא אוהבים אותי מספיק, אני מבינה שהגיע הזמן ללכת הביתה. טוב כבר לא יצא מזה. לפני שאני הולכת שניהם מפצירים בי לא למהר להתחתן ולהביא ילדים. לקראת סוף השיחה אני עוד מספיקה להגיד שמאוד מצער אותי לשמוע שהם חושבים שאני איזו בחורה קלת דעת שאפשר לנצל אותה ולסובב אותה בלי שתשים לב. כשסבתא יוצאת לשירותים לרגע סבא מסביר לי שקשה לה. שהוא יודע שאלו החיים שלי ואני אחליט, והוא יכול רק להצביע על מה שחור, מה לבן ומה אפור. בניגוד לסבתא שלי, שרק הסבירה לי כל הזמן כמה הראייה שלי שגויה, הוא היה הצד ששאל שאלות אינפורמטיביות לאורך כל השיחה. על טיג'י, על היחסים בינינו, על מה יקרה בכל מיני מקרים תיאורטיים. אני מרגישה שהוא בכל זאת קצת מבין מה שאני אומרת ומודה לו על כך בלב. הוא אומר שהוא מאוד מעריך אותי על זה שבאתי עליהם אפילו שידעתי שהם יתווכחו איתי. אנחנו שוב נפרדים בחיבוקים ובנשיקות. בשיחה עם טיג'י מהדרך אני אומרת שצפוי היה שאני אתפרק לגורמים לחלוטין אחרי כל השיחות האלו. באופן מפתיע אני דווקא רגועה למדי, אבל אני מכירה את עצמי היטב ויודעת שהסערה בוא תבוא.

עוד יום עובר, אני יוצאת מוקדם מהעבודה כדי להגיע לשיעור באוניברסיטה. אני מתקשרת לאמא שלי מהדרך אחרי שלא התפניתי לדבר במשך היום. הפעם הטון כבר מיליטריסטי ממש. "את עושה טעות ואת לא רואה את זה כי את מאוהבת", היא מתחילה, "ממש כמו שרה אנג'ל שחשבה שטוב לה כשהתחתנה עם שמעיה אנג'ל". עכשיו היא משווה אותי לאשת רוצח, אני מציינת לי בלב. כשהיא טוענת שאני לא רואה מה האנשים סביבי חושבים עלי, אני מסבירה לה שזה מעולם לא הטריד אותי במיוחד. אני חיה את חיי איך שטוב לי ואין לי שום עניין לתכנן אותם כמו שאנשים אחרים אולי היו רוצים. "טוב, אז אולי תהיי שודדת בנקים אם לא אכפת לך מה חושבים עליך". על זה אני כבר לא מסוגלת לשתוק. אני אומרת שזה מאוד מעניין שהיא משווה אותי לאשת רוצח ולפושעת כשאני בסך הכל מתחתנת עם הבחורה שאני אוהבת, ושאני לא מבינה איזה מין פשע זה בדיוק. זה ממשיך וממשיך. "החברים שלך חושבים שאת עושה טעות, מעשה לא הגיוני, ולא אומרים לך", "הייתה לי בת כל כך מוצלחת", "את חיה בבועה", "תשאלי את החברים שלך שמכירים אותך הרבה זמן מה הם חושבים", ועוד ועוד ועוד.

עכשיו אני כבר רותחת. מזה שהיא מסיקה מסקנות על חברים שאינה מכירה ועל החיים שלי, שבהם אינה מעורבת במיוחד. מזה שהיא קוראת לסביבה החברתית שלי בועה כשמדובר בין היתר בקרן פילנטרופית קטנה שמחצית מעובדיה דתיים וחרדים ובאוניברסיטת בר אילן. אני רותחת על זה שהיא מזלזלת בי, בשיקול הדעת שלי, ביכולת שלי להסתדר בעולם שבו אני חיה כבר הרבה מאוד שנים ללא שום עזרה כלכלית או אחרת של הוריי. מזה שהיא לא מצליחה לראות מה טוב לי בכל הדיון המעיק הזה על טובת המשפחה ועל טובתה שלה. אני מרגישה נבגדת. אמא שלי הייתה בת הברית במשפחה מאז שאני זוכרת את עצמי וברור לי שהמצב הזה כבר לא יחזור לקדמותו. אני מגיעה לעבודה של טיג'י והיא מקפיצה אותי לשיעור כדי לחסוך לי את חיפושי החנייה. בדרך אנחנו מתווכחות על משהו פעוט וזה שובר אותי לחלוטין. אני דומעת כל הדרך לשיעור בלי שום שליטה.

אני דומעת מכל שטות בימים הבאים. אני דומעת כשאני חושבת על אמא שלי, כשמישהו מזכיר את ילדיו, כשיש שיר שקט ברדיו. אני דומעת בשתי ההופעות שטיג'י ואני הולכות אליהן במסגרת פסטיבל המוסיקה, וסתם ככה מול הטלוויזיה. טיג'י ואני רבות במהלך הימים האלה כי שתינו רגישות מתמיד. סיטואציית החתונה המתקרבת מלחיצה את שתינו. באחד מהערבים אני פשוט מתרסקת. בוכה לטיג'י שנמאס לי כבר להיות החזקה והבוגרת, זו שמתאימה את עצמה לקצב של כולם כדי שיהיה להם קל. מספרת עד כמה אני כועסת ושדווקא עכשיו אני מרגישה צורך באמא יותר ממה שהרגשתי כל חיי. טיג'י מלטפת אותי ואומרת שאני כועסת בצדק. אני ממדרת את אמא שלי מכל התקדמויות החתונה ולמעשה לא מדברת איתה בכלל. אחרי כמה שבועות קשים טיג'י ואני מגיעות ליום הולדת של חבר, ועל כמה כוסות אלכוהול מגיעות להחלטה חשובה.