ללכת עם החידה, לעשות מזה סרט

אבל לפני ההחלטה החשובה שהגענו אליה צריך לעשות אתנחתא חיובית קלה. אמנם העניינים לא הלכו כפי שציפינו ורצינו עם המשפחה, אבל במקביל אליהם קרו גם הרבה דברים טובים. חלקם היו קטנים וחלקם גדולים יותר, אבל כל אחד מהם הביא אותנו קרוב יותר להשלמת תכנית החתונה. אחרי הפגישה הטראומטית עם עורכת הדין יום אחרי הרצח בברנוער החלטנו לעשות הפסקה. לא יכולנו לחשוב על שום דבר פרקטי וגם לא רצינו. את הימים שהלכו ונרגעו ניצלנו לסירוגין (טיג'י בעיקר ואני בהפסקות מהגשת עבודות) לתכנון טיול באירופה, שהתכוננו אליו כחצי שנה מראש ונותרו לנו רק הפרטים הקטנים. על הדרך החלטנו שמאסנו בעורכי דין פרטיים ושאנחנו רוצות להתייעץ עם ארגון "משפחה חדשה". אמנם הארגון מעט שנוי במחלוקת בקרב חלקים מהקהילה הגאה בגלל תמיכתו בעבר בהצעות חוק שמפלות את הציבור הלהט"בי מבחינת נישואין, אבל אותנו הטרידה באותו שלב בעיקר ההוצאה הכספית. התקשרנו וקבענו פגישה לשבוע שאחרי חזרתנו מחו"ל ובינתיים התרכזנו בתכנון מסלולים.

הטיול היה נפלא. שבועיים וחצי ששילבו באופן מיטבי ערים וכפרים, נסיעות בתחבורה ציבורית וברכב והרבה אוכל טוב. את השבוע הראשון עשינו בברלין. אני קיוויתי להשתמש בידע שרכשתי בשפה הגרמנית במסגרת לימודיי באוניברסיטה, אבל גיליתי לאכזבתי שהמבטא הרצוץ שלי גרם לברלינאים למודי התיירים לעבור ישר לאנגלית. למרבה השמחה, מחוץ לברלין המצב היה שונה וזכיתי להבין ולתקשר היטב. אחת התחנות הראשונות שלנו אחרי ברלין הייתה דרזדן. הגענו לשם לקראת ערב, מצאנו חנייה והלכנו לחפש משהו לאכול. לרוע המזל הגענו לשוק הקציר המקסים של העיר כשכבר החל להיסגר. הספקנו בכל זאת לאכול בזריזות קדרת ירקות טעימה, והחלטנו לשוב לשם למחרת בבוקר. זו הייתה החלטה מצוינת, כי בבוקר המחרת מצאנו שוק תוסס ויפה, סופגניית דובדבנים מעולה וטבעות אירוסין. זה היה מאוד לא מתוכנן ופשוט במפתיע. הסתובבנו לנו בין הדוכנים כשטיג'י נעצרה פתאום. כשהסתכלתי לראות למה הבנתי ישר מה משך את תשומת ליבה. בדוכן ישבו מסודרות בשורות טבעות כסופות ויפות, שלהן מסגרת קשיחה שבתוכה טבעת שרשראות קטנה יותר. כזו שאפשר לשחק איתה ולהזיז אותה – דבר שמתאים בדיוק לאופי האינפנטילי מעט של טיג'י ושלי.

רכשנו את הטבעות ובילינו את שארית הטיול בהמצאת שלל סיפורים שבהם הצעתי נישואין לטיג'י בכל מיני דרכים. סופגניית הדובדבנים כיכבה בגדול בסיפור הראשון, שבו הגעתי כביכול לפתע פתאום לטיג'י בשוק הקציר, נושאת בידי האחת סופגניית דובדבנים ובידי השנייה טבעת, כרעתי על ברכיי והצעתי לה להינשא לי. הסיפורים והטיול כולו בידרו אותנו היטב וחזרנו לארץ מרוצות ומאושרות. כאן חיכתה לנו הפגישה הראשונה עם עורכת הדין של משפחה חדשה, ששיפרה תוך שני משפטים את דעותינו השליליות על עולם עורכי דין. היא הייתה מקצועית ואינפורמטיבית, והסבירה לנו מהם השלבים הבאים. בפגישה הזו עברנו על החוזה הסטנדרטי של הארגון, ובסופה נשלחנו הביתה להכין שיעורי בית. אלו כללו מחשבה יסודית על איך נרצה שזה יהיה אצלנו. מה יהיה רכוש משותף ומה לא, מה יהיה הנוהל באשר לעניינים הכלכליים ומה יהיה התהליך במקרה, לא עלינו, של פרידה.

זה לא היה קל. לא נעים לדבר על פרידות ואובדן יכולת השיפוט העצמית בשום שלב בחיים, אבל שתינו חשבנו שעדיף לקבל את כל ההחלטות הקשות עכשיו כדי שיהיה מה שינחה אותנו אם חלילה יתרחשו מצבים בעייתיים. לפגישה השנייה הגענו לאחר שיחות בינינו והתייעצויות עם חברים ובני משפחה. באותה פגישה סיפרנו לעורכת הדין מה חשבנו והחלטנו, והיא שאלה שאלות והכינה את כל הדרוש לכתיבת חוזה החיים המשותפים הפרטי שלנו. בנוסף גם הוצאנו תעודות זוגיות: שתי תעודות נושאות תמונה שמציינות שחתמנו ביום זה וזה מול עורכת דין על כך שאנחנו מנהלות חיים משותפים. התעודה אמנם לא שימשה אותנו מאז באופן פורמלי, אבל טוב לדעת שבמקרה שנצטרך להוכיח משהו יש לנו תעודה זמינה בארנק.

הפגישה השלישית התקיימה ביום הראשון של החורף, שהתרחש באותה שנה מוקדם מתמיד, ובה חתמנו על ההסכם שנכתב. היה גשום מאוד ושתינו הגענו רטובות, בעיקר טיג'י, שחמלה על חוסר היכולת שלי להתמודד עם גשם והלכה לחפש חנייה לבדה. החתימה עצמה הייתה סיטואציה מאוד טכנית ובלתי מרגשת בעליל, אבל כשיצאנו משם התרגשנו. מבחינה משפטית אנחנו החל מאותו רגע זוג באופן רשמי, וזה מאוד שימח אותנו. בעיקר לאור חוסר התמיכה המשפחתית מהצד שלי, שניכרה מאוד בשלב הזה. את חתימת החוזה ואת ההתרגשות חגגנו במנת ספיישל באחת הגלידריות האהובות עלינו, ושם גם צלצלנו להוריה של טיג'י לספר על חתימת החוזה שהושלמה. מהכיוון הזה נשבו רוחות חיוביות והם התעניינו בפרטים ושמחו עבורנו.

במקביל התחלנו לחפש מקום לערוך בו את מסיבת החתונה. הדרישות הבסיסיות היו מקום במרכז הארץ, קרוב לנו וקרוב לאורחים. מקום שלא נראה כמו אולם אירועים סטנדרטי, ושהאוכל יהיה טוב. רצינו גם שיהיו במקום שני חלקים מופרדים, אחד למשפחה שיהיה שקט ומסודר יותר, והשני רועש וחופשי לחברים. בהתחלה ראינו שלושה מקומות. הראשון היה מוצלח אך יקר, השני היה נחמד אבל איש המכירות גרם לנו לרצות לברוח משם, השלישי היה ממש לא בכיוון. כל זה לקח כמה שבועות מורטי עצבים, שבמהלכם טיג'י חרשה את האינטרנט על שלל פורומי המתחתנים ואני התקשרתי לתאם. לפני כל מפגש התקוות שלנו היו בשמיים ומיד בסופו נפלו לרצפה. לזה התווסף לחץ הזמן שהתחיל להעיק עלינו, והצירוף של כל הנ"ל עם ההורים הוביל אותנו לנקודת השבירה שלנו. מצאנו את עצמנו מצוברחות ורבות אחת עם השנייה על כל דבר. ארגון החתונה אמור היה להיות כיף וממש לא הרגשנו שם. תוך כמה ימים הבנו שזה לא עסק. אם זה לא כיף, אז אנחנו לא צריכות לעשות את זה. אנחנו צריכות למצוא פתרון שאיתו נרגיש טוב, גם בשלב התכנון.

וכאן חוזרים להחלטה החשובה, יום ההולדת של החבר וכוסות האלכוהול. שם הייתה לנו תובנה: אנחנו מנסות למצוא פתרון שיתאים גם לנו וגם להורים וגם לחברים ושכולם יהיו מרוצים. למה? הרי החתונה היא בשבילנו. ההורים לא ירגישו בנוח? אין שום בעיה. נפריד בינם לבין החברים באופן מוחלט. החלטנו על קונספט חדש: ארוחת ערב להורים ולמשפחה הקרובה, שאחריה נצעד למקום האירוע האמיתי. שם יתקיים טקס, ואחריו מסיבה. בני המשפחה שלא ירגישו בנוח להגיע לטקס ולמסיבה מוזמנים להמשיך בתום הארוחה היישר לביתם, אנחנו לא ניעלב. האופציה הזו כבר הרגישה כמו משהו שמתאים לנו הרבה יותר. המקום הבא שראינו היה מועדון שיצא לנו לבלות בו די הרבה ביחד. איש המכירות היה מקסים, גרם לנו להרגיש בנוח והלך איתנו בכל רעיון שהעלנו. הבנו שהגענו למקום הנכון ואחרי כמה ימים סגרנו עניין.